ע"פ 4396/98 מאג'ד הייב נ. מדינת ישראל

1.העורר (להלן: "הנאשם") הורשע בבית המשפט המחוזי בנצרת בעבירה של הריגה, על פי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז1977- ועבירה של נהיגה בקלות ראש על פי סעיף 338(1) לחוק הנ"ל ועבירת עקיפה כאשר הדרך אינה פנויה על פי תקנה 47(ב) לתקנות התעבורה 1961 וכן עבירה של גרימת חבלה לאדם ונזק לרכוש, עבירה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות האמורות וסעיף 38(2)(ד) לפקודת התעבורה 1961.

עוד הורשע הנאשם בעבירה של הפקרה לאחר הפגיעה, על פי סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה 1961.

הנאשם זוכה מעבירה של שיבוש הליכי משפט.

2.הנאשם נדון ל5- שנות מאסר, מהן שנתיים בפועל, בניכוי תקופת מעצרו ושאר התקופה נקבעה למאסר על תנאי, כמפורט בגזר-הדין.

כן נקבעה פסילה לתקופה משמעותית מלהחזיק רשיון נהיגה, בהתחשב בעבירותיו הרבות והחמורות בענייני תעבורה.

3.בית משפט קמא לא נעתר לבקשת הנאשם לעכב את ביצוע גזר-הדין ומאז אותו יום (15.6.98) מרצה הנאשם את עונש המאסר.

ביום 10.7.98 הגיש הנאשם בקשה לעיכוב המאסר ולשחרורו בערובה.

4.עיקר טענותיו של הסניגור המלומד, שעשה ככל יכולתו, למען הנאשם היא, כי היה מקום להרשיע את הנאשם רק בעבירה של גרימת מוות ברשלנות ולא בהריגה, על פי העובדות שנקבעו בבית משפט קמא או שהיו צריכות להיקבע שם, לדבריו. כן הוא טוען כי לא היה מקום להרשיע את הנאשם, בהפקרה לאחר פגיעה, על פי חומר הראיות שהיה בבית משפט קמא.

5.לטענת בא-כוח הנאשם סיכוייו, בערעור שהגיש על הכרעת הדין וגזר הדין, הם טובים מאוד.

לעניין ההרשעה בהריגה סומך בא-כוח המבקש על דברי השופט המלומד בסוף סעיף 7 (עמ' 59) להכרעת הדין כי " היה על הנאשם להיות מודע לתוצאות מעשיו ...". קביעה שאינה מספיקה, לטענתו, להרשעה בהריגה לפי הפסיקה. ומכאן טענותיו גם לעניין ההרשעה בהפקרה לאחר פגיעה.

הפרקליטה המלומדת הפנתה את תשומת לבי, בעניין זה, לכל הקביעות של בית המשפט בסעיף 7 מהן עולה, לטענתה, כי השופט המלומד אכן קבע בעמ' 55 ו56- שהנאשם היה מודע לתוצאות מעשיו ובעמ' 59 רק הוסיף גם כי "היה עליו להיות מודע", הוא הדין להרשעתו, בהפקרה לאחר הפגיעה, כמפורט בעמ' 61 להכרעת הדין.

6.בשלב זה לא ראוי שארחיב דברי לגופם של דברים, אך אוכל לסכם את דעתי, לאחר עיון בחומר שלפני ובטענות באי-כוח הצדדים, כי אינני רואה עין בעין עם הסניגור המלומד את סיכוייו בערעור זה.

למעשה, טענות בא-כוח הנאשם הן טענות באשר לממצאים של בית משפט קמא, היינו לקביעת העובדות ולא למצב המשפטי, כפי שהסניגור טען באריכות רבה.

7.באשר לעונש - הרי בהתחשב בעבירות הרבות מאוד של הנאשם בענייני תעבורה, אשר בחלקן גם חמורות, אין לראות, לכאורה, את העונש של המאסר בפועל שהושת על הנאשם כעונש חמור, גם בהתחשב שעקב התנהגותו נקטלו חייהם של שלושה אנשים ונותר גם פצוע קשה מאוד.

הדברים טובים גם אם היה מדובר רק בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, בהתחשב בנסיבות המקרה ובתוצאות המעשה שנגרמו על-ידי הנאשם.

8.לאחרונה נקבע ובצדק, על-ידי בתי-המשפט, שיש להחמיר בעונשם של עברייני תנועה ובמיוחד בעבירות בהן נהרגו או נפגעו בני-אדם.

לפיכך אין לזיכוי מהעבירה של שבוש הליכי משפט - חשיבות משמעותית לעניינו, אף כי הנאשם היה במעצר ו"במעצר בית" תקופה ארוכה.

לצערי הרב מדובר גם במשפחה מוכת גורל, אך בנסיבות המקרה לא ניתן להתחשב בכך, לעניין הבקשה שלפני.

בכל מקרה בו מושת עונש מאסר על מבצע עבירה, סובלת, יחד עמו, גם משפחתו.

אולם בהתחשב בכל הנימוקים האמורים של הסניגור המלומד אני ממליץ כי ערעור זה יקבע לדיון בהקדם .

8.בהתחשב באמור לעיל ובפסיקה שהובאה לפני על-ידי באי-כוח הצדדים, אין לי אלא לדחות את הבקשה.