ע"פ 4458/13 אהרון רבינוביץ נ. מדינת ישראל

השופט ע' פוגלמן :

1.

המערער הורשע, לפי הודאתו, בעבירה של מתן רשות לאחר לנהוג ללא רישיון שגרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם חבלה של ממש, שיבוש מהלכי משפט וסיוע לאי מסירת פרטים.

2.

לפי כתב האישום המתוקן, בשעות אחר הצהריים של יום 1.7.2009 הסתייע המערער ב קרוב משפחה רחוק שלו (להלן: בנימין)

בעבודתו בביצוע משלוחים באמצעות רכב משא קירור. השניים סיכמו ביניהם כי בתמורה לעזרה, המערער ייתן לבנימין "לעשות סיבוב ברכב" בתום העבודה, כאשר המערער היה מודע לכך כי אין לבנימין רישיון נהיגה.

עם סיום המשלוחים שאל המערער את בנימין היכן הוא מעוניין "לעשות את הסיבוב", ולבקשת בנימין נסע לשכונת רמות בירושלים שם הם החליפו מקומות ובנימין החל לנהוג ברכב. בנימין נהג כחצי שעה, כשהמערער יושב לצידו. בשלב מסוים איבד בנימין שליטה על הרכב תוך כדי נסיעה במהירות בלתי סבירה, עלה על המדרכה ופגע בהולכת רגל ובפעוטה בת שנה ושלושה חודשים שהייתה בעגלת התינוק. בנימין עצר את הרכב, רץ לעבר הנפגעות והתקשר למגן דוד אדום ממכשיר הנייד שהיה ברשותו. המערער עזב את המקום עם רכבו. כאשר בנימין ראה שהמערער נסע מהמקום הוא נמלט גם כן, והתקשר אל המערער אשר הורה לו להגיע לפגוש אותו במקום עבודתו. במקביל, התקשר המערער לשוטר שהכיר, דיווח לו על התאונה וביקש להסגיר את עצמו ואת בנימין. כאשר בנימין הגיע אל מקום העבודה של המערער הוא פגש בו ובעובד נוסף, והשלושה קשרו קשר למסירת גרסה כוזבת למשטרה לפיה בנימין לקח את הרכב במפתיע ובניגוד להסכמת המערער שהביע את התנגדותו לנסיעה לכל אורך הדרך. זמן קצר לאחר מכן נעצרו השלושה ומסרו את הגרסה הכוזבת. בעקבות התאונה, הולכת הרגל סבלה מחבלות קשות, שריטות וכאבים בפלג הגוף העליון. התינוקת סבלה מחבלת ראש חמורה, שברים ודימומים אשר גרמו לה נזק רפואי קשה לצמיתות.

3.

בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ר' כרמל ) גזר על המערער 8 חודשי מאסר בפועל, 4 חודשי מאסר על תנאי ועשר שנות פסילה מנהיגה. בית המשפט קמא סקר את תסקיר שירות המבחן, שהעריך כי למערער כוחות תפקודיים נמוכים ושהתנהלותו ויכולתו לווסת את פעולותיו מושפעים ממצבו הנפשי והרגשי. בתסקיר, המליץ שירות המבחן להטיל על המערער מאסר שירוצה בעבודות שירות לתקופה מקסימאלית וכן לשלול את רישיונו לתקופה משמעותית. בית המשפט קבע כי מתחם הענישה הראוי משתרע על טווח של חודשים בודדים בעבודות שירות ועד למאסר בפועל לתקופה של 14 חודשים. בהמשך, עמד בית המשפט על החומרה הגלומה במעשי המערער שהתנהלותו היא שהולידה את התאונה הקשה וקבע כי הדבר מצדיק לגזור את עונשו ברף הגבוה ביותר של מתחם הענישה. למול זאת, לזכותו של המערער נלקחו בחשבון העונש שנגזר על בנימין – 10 חודשי מאסר בפועל – ומצבו הקוגניטיבי.

4.

מכאן הערעור שלפנינו, המכוון לחומרת העונש שנגזר על המערער. המערער טוען כי דינו נגזר תוך התמקדות במטרת הענישה הגמולית בשל מעשיו החמורים, מבלי להתייחס למטרות הענישה האחרות ולסיכויי שיקומו. לטענתו, לא ניתן משקל מתאים לשיקולים רלוונטיים ובהם נסיבותיו האישיות – מצבו הקוגניטיבי והפסיכיאטרי, היותו נשוי ואב לילדה, העובדה שמעולם לא היה מעורב בפלילים, והשתייכותו לקהילה חרדית סגורה בה הגינוי בעקבות מעשיו יוסיף ללוותו; תסקיר שירות המבחן אשר קבע כי אין פוטנציאל מסוכנות וכי מאסר בפועל עלול לדרדר את מצבו; העמדה החיובית של הממונה על עבודות שירות; הכרת המערער במעשיו והחרטה שהביע; והעובדה שהודה במעשיו בשלב מוקדם של המשפט. עוד טוען המערער כי בפסיקת בתי המשפט, הוטלו עבודות שירות על נאשמים שביצעו עבירות דומות בנסיבות מחמירות בהרבה. בדיון שנערך לפנינו הציג בא-כוח המערער מכתב ממשפחתה של הפעוטה הנפגעת, שבו נאמר כי הם מבקשים להקל בעונשו של המערער ולהימנע מהשמתו במאסר. נוכח האמור, מבקש המערער להמיר את עונש המאסר בפועל שהוטל עליו לעבודות שירות, ולהפחית את תקופת הפסילה לתקופת זמן של שבע שנים.

5.

המשיבה טוענת כי העונש שנגזר על ידי בית המשפט קמא הולם את חומרת מעשיו של המערער כמי שהיה בעל הרישיון והשליטה ברכב ואת ניסיונותיו לשבש את הליכי המשפט לאחר מעשה. עוד נטען כי מצבו הקוגניטיבי של המערער נלקח בחשבון כשיקול לקולה, ועל כן נגזרו על המערער 8 חודשי מאסר בפועל בלבד, ולא ברף הגבוה של מתחם הענישה שנקבע.

6.

לאחר בחינת נימוקי הערעור ושקילת טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות. הלכה ידועה היא כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של טעות מהותית או סטייה ברורה ממדיניות הענישה המקובלת בנסיבות דומות (ראו למשל ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009); ע"פ 8815/12 מחמוד נ' מדינת ישראל (15.1.2013)). בענייננו , בית המשפט קמא נתן את דעתו הן לחומרת מעשי המערער, שהתנהגותו הייתה המקור לתאונה, הן למצבו הקוגניטיבי ולעונש שנגזר על בנימין. לצד נימוקים אלו, יש להוסיף כי חומרה מיוחדת נלווית למעשי המערער נוכח התנהלותו חסרת האחריות לכל אורך ההתרחשויות ותוצאתם הקשה. כשיקול לחומרה עומד גם ניסיון המערער להסתיר את מעשיו – אגב שכנוע אחר למסור גרסה כוזבת למשטרה ומסירת גרסה כוזבת בעצמו – שנועד לסמא את עיני המשטרה ולפגוע בטוהר ההליך המשפטי ובתקינותו (על הערך המוגן בעבירת שיבוש מהלכי משפט והחומרה שבאי אמירת אמת, ראו: רע"פ 7153/99 אלגד נ' מדינת ישראל (29.8.2001)). מנגד, יצוין כי לזכותו של המערער עומדת החרטה שהביע, הודאתו במעשים בשלב מוקדם של המשפט והתסקיר החיובי של שירות המבחן. לאחר ששקלנו את מכלול השיקולים, על רקע אמות המידה להתערבות ערכאת הערעור בחומרת העונש, לא מצאנו כי תוצאת האיזון שערך בית המשפט המחוזי בין שיקולי הענישה מגלה עילה להתערבותנו בעונש שנגזר על ידו.

כאמור, במהלך הדיון שהתקיים לפנינו הוצג מכתב מטעם משפחת הנפגעת ובו בקשה להקל בעונשו של המערער. שאלת המשקל שעל בית המשפט לייחס לבקשתו של נפגע עבירה להקל בעונשו של מבצע העבירה היא שאלה מורכבת ותלוית נסיבות (ראו: עדנה ארבל "מעמדו של קרבן העבירה בהליך המשפטי" ספר גבריאל בך

189, 214-213 (2011)). במקרה דנן, לא מצאנו כי מכתבם של הורי הפעוטה משנה את האיזון בין שיקולי הענישה במידה המצדיקה את התערבותנו בעונש שנגזר.

הערעור נדחה אפוא. המערער יתייצב לשאת בעונש המאסר בפועל שהוטל עליו ביום 20.10.2013 עד השעה 10:00 בבית סוהר בימ"ר ניצן, או על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות או דרכון. על המערער לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים: 08-9787377 או

08-9787336.