ע"פ 4479/05 מדינת ישראל נ. פלוני

השופט א' א' לוי:

1.המערער, יליד חודש דצמבר 1983, הגיע באחד מלילותיו של חודש אוגוסט 2001 לשכונת "נחל עשן" בבאר-שבע, כשהוא מלווה במספר מחבריו, לאחר שאחד מהם, ע', היה מעורב בקטטה עם אחד הנערים מאותה שכונה. בהמשך, התפתח עימות אלים נוסף, במהלכו שלף המנוח, י' (להלן: "י" או "המנוח"), קטין שהיה בן 15 בלבד, סכין, ודקר את המערער ברגלו. בשלב זה אחז גם המערער בסכין ודקר את המנוח בחזהו ובכתפו. כתוצאה מהדקירות נגרם מותו של המנוח.

2.המערער הועמד לדין באשמת ביצוען של עבירות הריגה והדחה בחקירה, עבירות לפי סעיפים 298 ו-245(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. לאחר שמיעתן של ראיות הצדדים, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירת הריגה וזיכה אותו מהעבירה הנוספת שיוחסה לו, ובעקבות כך גזר לו 6 חודשי מאסר ו-18 חודשי מאסר על-תנאי.

כנגד פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הוגשו שני ערעורים. באחד, משיג המערער כנגד הרשעתו (ע"פ 4541/05), ובאחר, משיגה המדינה כנגד קולת העונש שנגזר לו (ע"פ 4479/05).

3.במהלך המשפט התגונן המערער בטענה כי פעל כפי שפעל משום שחשש כי נשקפת סכנה לחייו, ועל כן ראוי לזכותו בדין מאחר והוא חוסה בצילה של ההגנה הקבועה בסעיף 34י' לחוק העונשין ("הגנה עצמית"), לאמור:

"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה, מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את התפתחות הדברים."

לעניין זה נקבעו בבית המשפט המחוזי מספר ממצאים, שגם לאחר שעיינו בנימוקי המערער בכתב והאזנו לטיעוניה של באת-כוחו על-פה, לא מצאנו מקום לשנות מהם. כוונת הדברים לכך שהמערער רתם את עצמו לטפל בסכסוך לא-לו, והגיע לזירה מתוך ידיעה שעלול להתפתח עימות אלים. וכך לדוגמה נקבע בערכאה הראשונה בהסתמך על עדותם של ע', שניים מחבריו ואף המערער עצמו, שלכל היה נהיר "שחזרה למקום האירוע יכולה להתדרדר לאלימות" (עמ' 83 להכרעת-הדין).

יתר על כן, לדקירתו של המנוח קדמה שיחה בינו למערער, שלאחריה הם נפרדו והמנוח הלך לדרכו. אך לנוכחים היה ברור שהעימות טרם הסתיים, ובפני בית המשפט העידו מספר עדים כי הבינו שהמנוח הלך במטרה להזעיק תגבורת. וכך לדוגמה העידה העדה מ', כי כאשר פנה המנוח ללכת לאחר המפגש הראשון, הוא סימן עם ידו תנועה שמשמעותה היתה שהוא עומד לשוב, ולכן היא ביקשה מע' שיסתלק עם חבריו מאותה שכונה. את המשך האירועים תיארה העדה כך (ראו עמ' 53 לפרוטוקול הדיון):

"י' הלך והם נסעו, ובדיוק אחרי שי' בא עם כמה ילדים, אני לא מכירה, ראיתי את הילדים מרחוק עם מקלות ואבנים וכשבאו הילדים האלה עם י' המכונית של ע' והילדים שהיו בפנים הגיעו. התקשרנו לע' ואמרנו לו שיסע, שילך הביתה.

ע' נסע לאט ואז 2 ילדים [ המערער ויונתן לוייב ] קפצו מהאוטו והם התחילו לריב עם י' ועם שאר הילדים שהיו שם." (ההדגשה הוספה).

גרסתה של מ' נתמכה בעדותה של העדה ב' א' אשר מסרה (ראו עמ' 29):

"חברה שלי מ' אמרה לי שי' עשה לה ביד תנועה שכאילו הוא הולך להביא עוד ילדים, מ' היתה בלחץ ואמרה לי להרחיק את ע' כמה שיותר כי י' הולך להביא עוד ילדים. אחרי ששכנעתי את החברים שלו שילכו משם ושאין להם מה לעשות שם ... בהתחלה הם לא רצו ללכת, אח"כ אחד מהחברים אמר שילכו לפאנצ'ליין ואיך שהם באו להסתובב בכיכר, באו י' והחברים שלו עם מקלות ואבנים ושניים מהחברים שהיו ברכב

[ המערער וי '] יצאו והרכב המשיך לנסוע ." (ההדגשה הוספה).

4.העולה מהאמור עד כה הוא, שגם אם לא היה המערער ער לסכנה שנשקפת לו ולחבריו מעצם הגעתם לשכונת "נחל עשן" באותו לילה, עובדה זו התבררה לו בכל חומרתה שעה שראה את חבורת הנערים הקרבה לעברם, כשחלקם מצוידים במקלות וחלקם באבנים (לעניין זה ראו גם עדותו של י' בעמ' 13). אותה שעה ישב המערער עדיין ברכב, ובמקום להסתלק מהזירה (כפי שעשה ע'), הוא בחר לרדת מהרכב עם חברו י', וכאשר נדרש במהלך עדותו להסביר את צעד מוזר זה, השיב שכאשר ראה את ההמולה ירד מהרכב כדי "לראות מה קרה" (עמ' 64).

5.עדותו של המערער לא קנתה אחיזה בליבה של השופטת המלומדת של בית משפט קמא, אשר קבעה כי "חלק ניכר מעדותו של הנאשם אינו נכון, אם בהיותו מופרז ואם בהיותו מגמתי" (עמ' 94). בעיקר בלטה טענתו של המערער (שהופרכה) ולפיה הוא הותקף לא על ידי המנוח בלבד, אלא גם על ידי אחרים. דא עקא, לשלב זה של האירועים היה עד ראייה שלא היתה סיבה לפקפק במהימנותו (כ'), אשר צפה על המתרחש ממרפסת דירתו, וראה את המערער נאבק בי' בלבד. לעובדה זו משקל מכריע, הואיל והתברר כי בטרם דקר י' את המערער, התערב העד ש' והפריד בין הניצים, תוך ניסיון לדבר על ליבו של י' להימנע מעשיית שימוש בסכין שאחז בידו. אולם המערער בחר שלא לנצל גם את ההפוגה הזו כדי להימלט מהזירה, אדרבא, הוא עצמו אחז בשלב זה בסכין, וכאשר שני היריבים החלו לנופף בכלי הנשק שבידיהם, לא נותרה בידי ש' ברירה אלא להימלט על נפשו. כאן המקום להוסיף, כי בית משפט קמא לא נתן אמון גם בגרסת המערער לפיה את הסכין עמה דקר את י' הוא נטל מאחד הנערים שהיו בזירה. לעניין זה נקבע:

"אמנם אין ספק שהמנוח שלף סכין לפני הנאשם – אך אין לי גם ספק שהנאשם שלף אף הוא סכין ולא נטל אותה מאף אחד אחר" (עמ' 97).

6.ממצא נוסף המדבר אף הוא לחובת המערער, הוא מספרן של הדקירות והחתכים שנתגלו על גופתו של י'. בבדיקה שערך ד"ר גולדין (ת/12) נתגלו דקירה בבית החזה ושני פצעי דקירה בכתף שמאל, שכולם נגרמו על ידי להב דומה. בנוסף לכך נמצאו שריטות בפנים, בצוואר, בית החזה, וכף יד ימין, שגם הם היו יכולים להיגרם, על פי חוות דעתו של הרופא, על ידי אותו להב. זאת ועוד, בגופה התגלו פצעי קרע ופצעי שפשוף בראש, במרפק ובברך הימנית, והרופא העריך כי אלה נגרמו כתוצאה מחבלה קהה ישירה או בלתי-ישירה.

כידוע, מבחנה של ההגנה העצמית הוא גם בסבירותה של תגובת המותקף (סעיף 34ט"ז לחוק העונשין וראו גם ע"פ 20/04 קליינר נ' מדינת ישראל , טרם פורסם). להשקפתי, לנוכח המספר הגדול של החבלות שנמצאו על גופתו של י', שכולן נגרמו מידיו של המערער, התנהגות המערער אינה עומדת גם במבחן זה. ולא למותר להדגיש, כי מתוך עדותו של דוד כהן עולה, כי גם בשעה שי' כבר היה מוטל על הרצפה חסר אונים, הניף המערער לבנה כדי להוסיף ולפגוע בו, אף שלבסוף נמנע מכך (עמ' 43 לפרוטוקול).

7.לסיכום הדיון בהכרעת-הדין, מסקנתנו היא כי לא נתגלו פגמים בהרשעת המערער, מכל אחד מטעמים אלה: ראשית , הוא הגיע לזירה מתוך ידיעה שהמפגש עם הנערים משכונת נחל עשן עלול להיות אלים; שנית , למערער היתה הזדמנות להסתלק מהזירה לאחר שיחתו הראשונה עם י', ולנוכח אזהרותיהן של מ' וב' א'. אולם לא זו בלבד שהמערער לא נהג כך, אלא שעל אף שראה כי החבורה היריבה באה לקראתו ולקראת חבריו כשהיא מצוידת במקלות ואבנים, הוא בחר לרדת מהרכב וללכת, כמעט בנפש חפצה, לקראת העימות הבלתי נמנע; שלישית , גם כאשר הפריד ש' בין הניצים, והיה זה לפני שהמערער וי' דקרו זה את זה, בחר המערער שלא למהר להסתלק מהזירה; רביעית , גם אם לנוכח כל האמור עד כה היתה עומדת למערער הטענה לפיה התגונן מפני התקפתו של י', עדיין לא יכול היה להיחשב כמי שתגובתו, בנסיבות האירוע, נמצאת במתחם הסבירות.

8.לנוכח כל אלה אנו מחליטים לדחות את הערעור כנגד ההרשעה. ערעורה של המשיבה כנגד העונש ייקבע לשמיעה, ככל שניתן, לחודש אוקטובר 2005, ולמועד הנדחה מתבקש שירות המבחן להניח בפנינו תסקיר עדכני אודות המערער.