ע"פ 4516-23 ע"פ 4516-23

לפניי ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט שמואל מלמד), במסגרתה הורה על תפיסת נכסי מקרקעין וכספים השייכים למערערים, וזאת במסגרת תיק פלילי בו הם מואשמים בעבירות לפי חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 ביחס למתן שוחד בהיקף של כ-80,000 ש"ח, אשר על פי הנטען, הניב להם עבודות בשווי של כ-8 מיליון ש"ח. שווי המקרקעין התפוסים עומד על כשלושה מיליון ש"ח, וסכום המזומנים התפוסים הוא כמיליון ש"ח.

טענתם המרכזית של המערערים היא כי היקף התפיסה מופרז, במיוחד בהינתן היקפי התפיסה ביחס לנאשמים אחרים באותו ההליך, אשר הועמדו על גובה השוחד שניתן – לא על היקף טובת ההנאה שנטען כי הופקה מהשוחד.

המשיבה עונה על כך, שטובת ההנאה שהופקה על ידי נאשמים אחרים במתן שוחד במסגרת ההליך איננה ניתנת להערכה במונחים כספיים, ועל כן נאלצו לתפוס את נכסיהם רק על פי הנתון אותו ניתן היה לכמת בעניינם, דהיינו, גובה השוחד.

לאחר ששמעתי את טענות באי-כוח הצדדים, ומשלא השכילו להגיע להבנות, מצאתי לנכון לקבל את הערעור באופן חלקי.

אינני סבור כי מדובר באכיפה בררנית, שכן בפי המדינה הסבר המלמד שקיים שוני בין הנאשמים בהיבט הרלוונטי. יחד עם זאת, סכום התפיסה ביחס למערערים נראה גבוה במידה ניכרת מהחילוט הצפוי בתום ההליך, וזאת בשים לב למכלול הנסיבות, ובכלל זה, החילוטים הצפויים להערכת המדינה בעניינם של נאשמים אחרים באותה פרשה, כמסתבר מהיקף התפיסה שבוצעה בעניינם.

במצב דברים זה, סבורני כי יש מקום לערוך איזון שונה במידת מה מזה שערך בית משפט קמא, אשר מביא בחשבון את העובדה כי תפיסת מזומנים גורמת לנזק ניכר, ואילו נכסי המקרקעין יכולים לשמש להבטחת חילוט בהיקף ניכר, ככל שייפסק בתום ההליך.

על כן, הריני להורות כי מתוך הכספים של המערערים אשר נתפסו, ישוחררו למערער 800,000 ש"ח. יתרת הכספים תיוותר תפוסה על ידי המשיבה יחד עם נכסי המקרקעין.