ע"פ 4525/15 שני רוזנפלד נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטת בית משפט לעניינים מקומיים תל-אביב (השופט א' ברקאי ) מיום 21.6.2015 שלא לפסול עצמו מלדון בתיק 01/12/7615.

1.

נגד המערערת הוגש ביום 4.11.2012 כתב אישום בגין שימוש חורג ביחידה לצרכי גן ילדים במקום לצרכי מגורים. עד לתחילת שנת 2014 התנהל התיק בפני השופט ג' היימן . מתחילת 2014 מתנהל התיק בפני השופט ברקאי . ביום 20.1.2014 התקיימה הקראה. מאז ועד היום טרם נשמעו ראיות הצדדים. הסיבה לכך טמונה בעיקר בבקשות דחייה חוזרות ונשנות מטעם המערערת ובא-כוחה. ביום 14.6.2015 היה אמור להתקיים דיון הוכחות בתיק. בבוקר הדיון הגיש בא-כוח המערערת בקשת דחייה נוספת בשל מחלה. השופט ברקאי דחה את הבקשה והמערערת הופיעה ללא בא-כוחה. בהחלטה זו ציין השופט ברקאי כי: "אין מדובר בדחיה ראשונה בתיק זה. מודגש באופן חד משמעי כי בהינתן העובדה שמדובר בגן ילדים בדעתי לסיים את התיק באופן מיידי".

2.

על אמירה זו של השופט ברקאי יצא קצפה של המערערת. לטענתה, לב המחלוקת בין הצדדים טמונה בשאלה האם ניהלה המערערת גן ילדים. המערערת כפרה בכך. האמירה ש"מדובר בגן ילדים" מגלה, לטענתה, שדעתו של בית המשפט "נעולה לחלוטין להרשיעה". בנוסף הלינה המערערת על שורה של החלטות דיוניות שהתקבלו במסגרת ההליך. כך טענה המערערת כי בית המשפט לא דן בטענותיה המקדמיות; דחה את בקשתה לזמן עדים מעיריית תל-אביב; מנע ממנה לקבל מענה לבקשתה לעיכוב הליכים אשר הוגשה ליועץ המשפטי לממשלה ועוד. על כן הגישה המערערת בקשה לפסלות שופט. השופט ברקאי דחה את הבקשה, בהחלטה מנומקת, ומכאן הערעור שלפניי.

3.

לאחר שעיינתי בטענות המערערת, הגעתי למסקנה שיש לדחות את הערעור, וזאת ללא צורך בקבלת תגובת המשיבה.

4.

כידוע, בהתאם לאמור בסעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: החוק ), המבחן לפסלות שופט הוא קיומן של נסיבות אשר יש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים. במקרה זה לא מצאתי חשש ממשי למשוא פנים. המערערת כפרה בכך שהפעילה גן ילדים. לטענה, כל שהפעילה הוא פעוטון עם מספר מועט של ילדים, שאינו עונה להגדרת גן ילדים. אמירתו של בית המשפט כי "מדובר בגן ילדים" נאמרה במסגרת החלטה על דחיית דיון. כל שהתכוון בית המשפט בהתבטאות זו הוא לרצונו להביא לסיום מהיר של ההליכים, שכן העניין נוגע לאותם ילדים בהם מטפלת המערערת. נדמה איפוא שכוונתו של השופט ברקאי הייתה ברורה. ודאי אין בהתבטאות זו כדי לקבוע את תוצאת כתב האישום.

5.

בנוסף הסתמכה המערערת על שורה של החלטות דיוניות שהתקבלו במסגרת ההליך. הלכה היא כי קבלת החלטות דיוניות במסגרת ההליך אינה יוצרת כשלעצמה חשש למשוא פנים (ראו ע"פ 8999/14 בן שטרית נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (1.1.2015); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 178-174 (2006)). הלכה זו נכונה גם כאשר מדובר ברצף של החלטות דיוניות אשר נטען, כפי שטענה המערערת בלשון רפה, שמשקלן המצטבר הוא היוצר חשש למשוא פנים מצד השופט שפסלותו מבוקשת (ראו ע"פ 3504/92 הלפרן נ' מדינת ישראל (28.10.1992)). בענייננו, השופט ברקאי ציין בהחלטת הפסלות כי דווקא המערערת ובא-כוחה הם שנקטו בהתנהלות דיונית פסולה, עת שניסו פעם אחר פעם להביא לדחיית הדיון בעניינם.

6.

סוף דבר – לא מצאתי ממש בטענות המערערת כי קביעותיו והתבטאויותיו של בית המשפט מצביעות על משוא פנים בעניינה. כפי שכבר נקבע פעמים רבות בפסיקה, אין בתחושות סובייקטיביות כדי להקים עילת פסלות (ראו, למשל, ע"פ 4304/13 זמיר נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (27.6.2013)).

דין הערעור להידחות.