ע"פ 4608/06 טארק נאצרה נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, יוחסו למערער שלושה אישומים. באחד נטען, כי בחודש אוקטובר 2003, בשעת לילה, ובעת שנהג ברכב, הוא נדרש על ידי שוטרים להציג בפניהם תעודת זהות ורישיון נהיגה. המערער מסר לשוטרים את רישיון הנהיגה, ומיד לאחר זאת נמלט רגלית מהמקום (האישום השני).

באישום נוסף (האישום הראשון) נטען, כי בתאריך 2.12.06 תקף המערער קשישה, ילידת שנת 1926 שהיתה בדרכה לביתה, ותלש שתי שרשראות זהב שענדה על צווארה. באישום האחרון (האישום השלישי) נטען, כי שעות מספר לאחר השוד, ארבו שוטרים ליד מכוניתו של המערער במטרה לעצור אותו. כאשר הבחין בהם הוא נמלט, ובעת שאחד השוטרים הדביק אותו, התפתח מאבק אלים במהלכו הלם המערער באגרופו בשפתיו של השוטר, נשך אותו בידיו, חנק אותו ואיים עליו כי הוא חולה צהבת ושחפת והוא עלול להדביקו. בעקבות כך ירה השוטר מספר יריות באוויר, שגרמו למערער להרפות ממנו ולשוב ולהימלט, אולם השוטר המשיך במרדף על אף שהמערער ידה לעברו אבנים, ובסיועו של שוטר נוסף לכד אותו וכבלו. בחיפוש על גופו של המערער נמצאה כמות קטנה של סם מסוכן מסוג חשיש לצריכה עצמית.

במהלך משפטו הודה המערער בעבירה של הפרעה לשוטר נושא האישום השלישי וכן בהחזקת הסם, אולם כפר בעובדות הנוספות שיוחסו לו.

2.לאחר שמיעתן של ראיות הצדדים, הרשיע בית-המשפט המחוזי את המערער בעבירות שוד, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, פציעה, איומים, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו והחזקת סם מסוכן לצריכה עצמית. בגין כל אלה נגזרו למערער 24 חודשי מאסר, מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלוננת בה עוסק האישום הראשון בסכום של 7500 ש"ח.

הערעור הופנה כנגד ההרשעה בעבירת השוד, וכן כנגד העונש.

3.הרשעת המערער התבססה על מספר אדנים, והראשון שבהם היה עדותה של המתלוננת, קורבן השוד. זו מסרה כי כאשר הלכה ברחוב, פנה אליה אדם צעיר, בעל מבנה גוף בריא, שיער קצוץ ופנים עגולים, אשר דיבר במבטא ערבי ( כל אלה תואמים היטב את נתוני המערער! ), ושאל אותה לשמו של הרחוב. המתלוננת, שחשדה במערער, הציעה לו להפנות את שאלתו לירקן שעבד במקום סמוך, ובתגובה הושיט המערער את ידו ותלש מצווארה את שתי השרשראות שענדה.

אירוע זה התרחש בשעה 11:30 לערך, וסמוך לאחר מכן נמסרה הודעה למשטרה. כאמור באישום השני, בשעה 14:15 נעצר המערער על-ידי שוטרים לאחר מרדף, ובחיפוש שנערך על גופו בתחנת המשטרה אליה הובל, נמצאה שרשרת זהב ביחס אליה טען כי היא שייכת לו. בהמשך, הגיעו שוטרים לביתה של המתלוננת והציגו בפניה את אותה שרשרת, והיא זיהתה אותה כאחת השרשראות שנגנבו ממנה. מנגד, טען המערער כי החזיק באותה שרשרת במשך מספר שנים עד למעצרו, אולם, זו לא היתה גרסתו היחידה, הואיל ובהמשך טען כי למעשה קנה את השרשרת ביום מעצרו ממש, מאחד - עמנואל בן דוד, שאף נקרא להעיד מטעם ההגנה. לשיאו הגיע המערער כאשר טען במהלך עדותו כי השרשרת שהוגשה כמוצג, כלל אינה השרשרת שהוצגה לו במהלך חקירתו.

4.בית המשפט המחוזי האמין למתלוננת כי זיהתה את השרשרת כאחד הפריטים שנגנבו ממנה, ואיננו סבורים כי הוכחה בפנינו עילה לדחות ממצא זה. מכאן מתבקשת מסקנה נוספת, קרי, נגד המערער קמה חזקה לפיה מציאת השרשרת ברשותו, זמן קצר לאחר ביצוע השוד, מלמדת על היותו מעורב בשוד עצמו. זו חזקה הניתנת לסתירה על ידי מתן הסבר אשר יזכה לאמונו של בית המשפט. דא עקא, גרסת המערער בעניין זה לא היתה אחידה ועקבית, ובעיקר מעוררת תמיהה העובדה כי הגרסה לפיה רכש את השרשרת מאחר, נטענה באיחור ניכר. לפיכך, אנו סבורים כי בית המשפט קמא היה רשאי לקבוע בנסיבות אלו כי הסבריו של המערער להחזקתו בשרשרת אינם אמינים, ובהעדר הסבר, פועלת אותה "חזקה תכופה" לחובת המערער, ומכאן ועד להרשעתו, היה המרחק קצר.

באשר לאירועים המתוארים באישום השני, ואשר קדמו למעצרו של המערער, אף כאן מדובר בהכרעה בשאלות של עובדה בה לא ראינו מקום להתערב, ומכאן התוצאה כי הרשעת המערער בדין יסודה, ועל כן החלטנו להותירה על כנה.

5.באשר לערעור כנגד העונש – נטען, כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל הולם לתהליך השיקום שעבר המערער, המתבטא בכך שהוא אינו משתמש עוד בסמים, ומנהל אורח חיים נורמטיבי. אולם, זהו רק פן אחד של התמונה, והוא אף אינו שלם. למערער הרשעות קודמות רבות במגוון של תחומי עבריינות, והוא נשא בעונשי מאסר לא קצרים. אכן, הוא נרתם לתהליך טיפולי והתמיד בו במשך זמן לא מבוטל, אולם מהתסקיר שהונח בפנינו בימים אלה עולה, כי הוא שב לצרוך סמים והחל להתרועע עם חברה שולית. חרף זאת, ביקש שרות המבחן לדחות את ההכרעה בערעור, ובכך תמכה גם באת-כוח המערער, וזאת מתוך כוונה לבחון אם מסוגל המערער להפיק תועלת מהמשך התהליך הטיפולי. לבקשה זו לא מצאנו מקום להיעתר, מאחר שמאז ביצועה של העבירה עליה נקרא המערער לתת את הדין חלפו שלוש שנים, במהלכן התהלך המערער חופשי, ועל כן יכול היה להשלים את תהליך גמילתו ושיקומו במלואו. למרבה הצער, המערער החל פוסע בנתיב הנכון אך כשל, וגם אם אפשר כי מדובר במעידה חריגה, זה המקום להזכיר כי להליך הפלילי ולענישה יש מטרות נוספות על זו של שיקום העבריין. נזכור, המערער תקף אשה קשישה לאור היום וברחובה של עיר, וגנב ממנה את רכושה. במעשה זה יש ללמד עד כמה רבה היא הסכנה הנשקפת ממנו, ואם נותר ספק בכך די להפנות לעברו הפלילי המכביד. בנסיבות אלו היה מצווה בית המשפט לתת את דעתו גם לצורך להגן על הצבור מפני מעשים דומים, ואת המטרה הזאת ניתן להשיג גם בדרך של גזירת עונש בו יהיה כלול מסר של הרתעה. מנקודת השקפה זו, דעתנו היא כי בנסיבות הקיימות אין הצדקה להקל בעונשו של המערער, ואם יש ממש בכוונתו להתמיד בהתנזרותו משימוש בסמים מסוכנים, אנו מקווים כי שלטונות הכלא יסייעו לו בכך, על ידי שילובו בתהליך גמילה, ככל שהדבר יסתייע.

נוכח האמור דינו של הערעור להדחות, וכך אנו עושים.

המערער יתייצב לשאת בעונש המאסר בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, ביום י' בטבת התשס"ז (31.12.06), עד לשעה 11:00.