ע"פ 4688/10 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

מונחת בפניי בקשה לדחיית מועד ביצוע גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, שהשית על המבקש 4 שנות מאסר בפועל. המבקש הורשע בביצוע חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333, 335(א)(1) ו-335(2) ל חוק העונשין התשל"ז

- 1977 (להלן 'חוק העונשין').

מכתב האישום עולה כי המבקש, יליד 1993, בילה יחד עם חבריו בשעות המוקדמות של הבוקר. המתלונן פנה לקטינה אשר ביקשה לשוב לביתה והציע לה כסף עבור מונית. המבקש שאל את המתלונן 'מדוע אתה מתחיל עם הבחורה' והמתלונן הסביר כי היא ידידה מבית הספר ושרק הציע לה כסף עבור נסיעה הביתה. על רקע זה ניסה המבקש למשוך את המתלונן לתוך מכונית, אך הלה הצליח להשתחרר ולברוח מהמקום. המבקש וקטין אחר דלקו בעקבות המתלונן ולאחר שהשיגו אותו דקרו אותו בירכו הימנית ובצדו השמאלי של בית החזה, בגרמם לפצע דקירה עמוק בקו הפטמה.

עקב כך בוצעה למתלונן לפרוסקופיה והוא אושפז לשמונה ימים. בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לנוער גזר, כאמור, על המבקש 4 שנות מאסר בפועל וכן מאסר מותנה ופיצוי למתלונן. בפסק הדין הודגש כי קטינות אינה מהווה חסינות מפני ענישה ושאין להשלים עם התנהגות כגון זו של המבקש וחבריו.

הסנגור טען כי בית משפט קמא לא בחן את העניין על פי כללי בית המשפט לנוער. להשקפתו, מלמדים התסקירים והבדיקות המקצועיות על בעיותיו של המבקש ועל הזדקקותו לשיקום. מכאן בקשתו לדחות את ביצוע עונש המאסר, על מנת שהמבקש יוכל לקבל את הטיפול המקצועי לו הוא זקוק. התביעה התנגדה לבקשה והיא סבורה כי אין הצדקה לעכב את ביצוע עונשו של המבקש, לאחר שבית המשפט המחוזי דחה את העניין בשבוע ימים.

2.

בית משפט זה אמר את דברו בסוגיית עיכוב ביצוע גזר דינו של נאשם בעניין שוורץ (ע"פ 99/ 111א שוורץ נ' מדינת ישראל פ"ד נד (2) 241). על בית המשפט לאזן בין האינטרס הציבורי לאכיפה מיידית של עונש המאסר לבין שמירה על מהותו של הליך הערעור בשיטת המשפט, לרבות מניעת פגיעה בזכות לחירות של הנאשם. סבורני כי כאשר עסקינן בקטין נקודת האיזון זזה במובן זה שיש ליישם את העקרונות האמורים, תוך מתן יותר משקל לשיקולי הפרט. למשל, תהליך שיקום אצל קטין לעומת בוגר עשוי להשפיע יותר על המבחנים הרלוונטיים, לרבות האינטרס של הפרט והכלל בדבר שמירה על מהות תהליך הערעור. ברם, כפי שיובהר, גם על פי מבחן זה יתקשה המבקש להצדיק עיכוב ביצוע.

בפסק דינו סיכם בית משפט קמא את התסקירים שהוגשו. צוין כי המבקש אובחן כסובל מ- ADHD . אבחון פסיכולוגי שנערך למבקש לפני כשנתיים וחצי המליץ על מתן טיפול תרופתי. הערכה נוספת שבוצעה לפני כעשרה חודשים הצביעה על קיומה של הפרעת אישיות אורגנית. צוין כי עם אבחון נכון וטיפול תרופתי מתאים ייתכן ש"מצבו היה שונה". בהערכה נוירולוגית שנערכה למבקש לפני כחודש נמצא שהמבקש סובל מ"הפרעת קשב משולבת עם מרכיב ריכוז ואימפולסיביות" והומלץ על טיפול תרופתי.

צר לי לציין כי המבקש לא נענה ליד שהושטה לו על ידי הגורם הטיפולי. הוא לא היה מוכן באופן עקבי לקבל טיפול ואף עולה כי ראה בשירות גורם מפריע. הטוב שניתן לומר בעניין זה הוא כי המבקש הביע "מבחינה חיצונית" נכונות לעבור טיפול, אך לא מעבר לכך. משכך, אין בסיס למתן עיכוב ביצוע. רוצה לומר, לו היה המבקש מצוי בתהליך טיפולי, המראה סימני הצלחה והתקדמות, כי אז היה מקום לשקול את טענת הסנגור שאין זה ראוי לקטוע את הרצף. ברם, לדאבוני, אין זה המצב. מדובר בעבירה חמורה בעטיה נפגע קטין, שכל 'חטאו' הסתכם ברצונו לסייע כספית לקטינה אחרת המוכרת לו מבית הספר ואשר רצתה לחזור הביתה באמצע הלילה. באשר לטענת הסנגור כי בכל מקרה יש סיכוי של ממש שבית המשפט שלערעור יתערב בגזר הדין ויקל באופן ממשי בעונש המאסר בפועל שנגזר על המבקש – הרי שניתן למנוע קביעת עובדות בשטח באמצעות מתן הוראה למזכירות שהערעור ייקבע לשמיעה בהקדם. מהעבר האחר, לא מצאתי בסיס לטענה כי דין עונש המאסר להתבטל כליל או שכאמור יש אותות לסיכויי הצלחה של הליך שיקומי בשלב זה.

3.

הבקשה נדחית. העורר יתייצב לביצוע גזר הדין במקום ובהתאם לתנאים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי – בית המעצר "אוהלי קידר" בבאר שבע. זאת, בתאריך 30.6.2010 עד לשעה 10:00. המזכירות מתבקשת לתת עדיפות לשמיעת הערעור.