ע"פ 4736/13 סאם עדות נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום בחדרה (כבוד השופט א' קפלן ) מיום 27.6.2013, שלא לפסול עצמו מלדון בת"פ 32140-07-10.

2.

לבית משפט השלום בחדרה הוגש כתב אישום נגד המערער ונגד נאשמת נוספת. בתיק ניתנה הכרעת דין ביום 25.4.2013. ישיבת טיעונים לעונש נקבעה ליום 27.6.2013. בדיון שנערך ביום 27.6.2013, ביקש המערער שבית המשפט יפסול עצמו.

המערער טען כי "התברר לו" שבית המשפט מנהל את הדיון באופן חד צדדי. בתוך כך, הלין המערער על שורת החלטות ביניים שנתן בית המשפט בתיק בנושאים שונים, טען כי הפרוטוקול אינו משקף את שנאמר בדיון, וכן כי בית המשפט מבטא העדפה שיטתית של המשיבה על פניו. כמו כן, הדגיש המערער כי בית המשפט דוחה את בקשותיו ב"אופן עקבי" (מדובר, אליבא דמערער, ב"תשע שנים של הגשת בקשות"). המערער אף טען כי הכרעת הדין שניתנה בעניינו "אינה כדין". יצוין, כי המערער יוצג בדיון על ידי עורך דין, ואף על פי כן טען בעצמו לפסלות. בנוגע לעובדה זו ציין פרקליטו של המערער כאמור בפרוטוקול הדיון כי "בקשת הנאשם היא סובייקטיבית, ולכן הפנייה שלו הייתה אישית".

המשיבה התנגדה לבקשת הפסלות. לטענתה, המערער לא הצביע על עילה שמצדיקה לפסול את המותב מלשבת בדין. עוד טענה המשיבה שהמערער הגיש בקשת פסלות "דומה, שלא לומר זהה" לגבי כבוד השופט מ' מסראווה , ונדחה.

3.

ביום 27.6.2013, היום בו הוגשה בקשת הפסלות, דחה בית משפט השלום את הבקשה, בהחלטה מנומקת ומפורטת. בית המשפט ציין כי בקשת הפסלות נטענה לאחר שנדחתה בקשה נוספת של המערער לדחיית מועד הדיון. בהחלטתו תאר בית המשפט את השתלשלות העניינים בתיק, הדגיש כי ההליך מתנהל משך זמן רב, ושנקבעו בו דיונים רבים (22 במספר). חלק מן הדיונים נדחה לבקשת המערער והנאשמת הנוספת. עוד ציין בית המשפט בהחלטה את התנהלותם הדיונית הקלוקלת של המערער ושל הנאשמת הנוספת, ואת העובדה שלא התייצבו לחלק מן הדיונים ללא הצדקה. לגוף הדברים קבע בית המשפט כי המערער לא הצביע על כל חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים, אלא רק על תחושה סובייקטיבית שלו, כפי שציין גם פרקליטו של המערער.

4.

על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. בערעורו הארוך חוזר המערער על הטענות שהעלה בבית משפט השלום. המערער טוען טענות רבות. בעיקר מלין המערער על החלטה של בית משפט השלום לא להיעתר לבקשתו לעיכוב ההליכים בתיק. הסיבה לבקשה לעיכוב הליכים, כך עולה מן הערעור, היא פניית המערער ליועץ המשפטי לממשלה ופנייתו בבקשה דחופה לבית המשפט המחוזי. עוד טען המערער כי הכרעת הדין ניתנה "במחטף", תוך זלזול במצבו הרפואי של המערער ותוך התעלמות מכך שהמערער לא קיבל חומרי חקירה שונים. בפי המערער טענה נוספת, לפיה בית המשפט "מכתיב לפרוטוקולים נוסחים באופן מגמתי".

5.

דין הערעור להידחות. תחילה, ובכך עיקר, סעיף 146(ג) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, קובע כי טענת הפסלות תועלה "מיד לאחר" היוודע עילת הפסלות (ראו גם, ע"פ 9571/01 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 9252/12 אדמוני נ' מדינת ישראל (23.12.2012); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 65-63 (2006), והאסמכתאות המובאות שם (להלן – מרזל )). במקרה הנדון, ציין המערער במפורש כי מדובר במסכת מתמשכת של בקשות והחלטות שניתנו בבית משפט השלום שעליהן הוא מלין. אמנם, המערער ניסה "לרכך" עובדה זו, בכך שטען שעד למועד הישיבה האחרונה חשב שההליכים הם אובייקטיביים, ושמשוא הפנים התברר לו מעיון מחודש בפרוטוקולים של דיונים קודמים. עם זאת, המערער לא נימק טענה זו, ולא נתן הסבר משכנע בדבר השינוי הפתאומי. בנסיבות אלה, די בכך כדי לדחות את הערעור. ונזכור: מהחומר שלפניי עולה כי התיק נמצא בשלביו האחרונים, לאחר שניתנה בו הכרעת דין. זהו שיקול נוסף לא להיעתר לבקשת פסלות שנטענה באיחור. זאת, הן נוכח הזמן הרב שהשקיעו בעלי הדין ובית המשפט בתיק, הן משום שטענת פסלות שנטענת לאחר הכרעת דין, בפרט מבלי הסבר מניח את הדעת, מעלה חשש שהמניע האמיתי לבקשת הפסלות הוא חוסר שביעות הרצון מהכרעת הדין גופה.

אעיר, כי אף לגופם של דברים לא ראיתי לנכון לקבל את הערעור. המערער העלה בליל של טענות, וצירף נספחים רבים לערעורו. איני רואה מקום להידרש לטענותיו של המערער ולעובדות הרבות שהוא מתאר באופן פרטני, ואציין אך זאת: מעיון בחומר שלפניי, ובכלל זאת טיעוני הערעור, פרוטוקולים של דיונים בפני בית משפט השלום, והחלטות שונות שנתן בית המשפט, מתחייבת המסקנה כי המערער לא הצליח להצביע על קיומן של "נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט" (סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). טענותיו של המערער הן ערעוריות באופיין, ובעיקרן נסבות על החלטות דיוניות שנתן בית משפט השלום (או על שיהוי של בית משפט השלום במתן החלטות כלשהן). מבלי להביע עמדה באשר לטענות גופן, את הטענות יש להעלות, אם בכלל, בגדרי ערעור על פסק הדין כולו במסגרת ההליך הפלילי, ולא בערעור פסלות שופט (ראו, ע"פ 4165/13 ד. רותם ומאור (2009) בע"מ נ' מדינת ישראל (13.6.2013). על הקביעה לפיה החלטות דיוניות אינן מקימות, כשלעצמן, עילת פסלות, ראו, למשל, ע"פ 3374/09 פקירי נ' מדינת ישראל (21.5.2009); מרזל , בעמ' 178-174). דין דומה חל על טענות המערער לעניין אי נכונות הפרוטוקול (ראו, ע"פ 6956/12 רויטמן נ' מדינת ישראל (3.10.2012)).

זאת ועוד, בפסיקה נקבע פעמים רבות כי אין די בתחושות סובייקטיביות כדי להקים עילת פסלות, וכי על הטוען לפסלות לתמוך את טענותיו בנתונים אובייקטיביים (ראו, למשל, ע"פ 1478/97 מדינת ישראל נ' חן , פ"ד נא (4) 673, 678 (1997); ע"פ 1479/07 נומדר נ' מדינת ישראל (21.3.2007)). במקרה דנא, אף סניגורו של המערער ציין בפני בית משפט השלום כי בקשת הפסלות היא בקשה סובייקטיבית ואישית של המערער.

6.

לסיום אציין, כי הלשון שאותה נוקט המערער בערעורו כלפי בית משפט השלום אינה מכובדת ואינה מקובלת. כמו כן יש להעיר כי עוד כאשר ביקש המערער שבית משפט השלום יפסול עצמו, וטרם שניתנה החלטה בבקשה, רמז הוא כי בכוונתו לערער לבית משפט זה. אף התנהלות זו אין לקבל.

7.

אשר על כן, הערעור נדחה. על המערער לנמק עד ליום 14.7.2013 מדוע לא יושתו עליו הוצאות לטובת אוצר המדינה נוכח המתואר בפיסקה 6 לעיל.