ע"פ 4748/10 מרי בוצ'אצ'י נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בית המשפט המחוזי הרשיע את המערערת, בתום שמיעתן של ראיות, בעבירות של נהיגת רכב ברשלנות וקלות ראש שגרמה לתאונה בה נחבל אדם חבלה של ממש, נהיגה בשכרות, אי ציות לתמרור עצור, הפקרה אחרי פגיעה וסירוב למסור דגימת דם או שתן. בית המשפט זיכה את המערערת מעבירה של הדחה בעדות. להלן תמצית העובדות שעמדו בבסיס ההרשעה:

בתאריך 4.6.08, בשעת לילה מאוחרת, נהגה המערערת ברכב לאחר שלגמה בביתה משקה אלכוהולי, ולצדה ישב אמיר דרור (להלן: אמיר). בהמשך בילתה המערערת עם אמיר בשני ברים שם שתתה בירה, וחרף היותה שכורה חזרה ונהגה ברכבה. בשלב זה היא הגיעה לצומת בו היה מוצב בכיוון נסיעתה תמרור עצור. המערערת לא צייתה להוראות התמרור, המשיכה בנסיעה רצופה ופגעה ברכב שנסע בדרך החוצה. כתוצאה מכך הועף הרכב האחר אל המדרכה ופגע בשלושה הולכי רגל להם נגרמו חבלות חמורות. עוד נטען בכתב האישום, כי לאחר התאונה המשיכה המערערת בנסיעה בעקבות החלטתה להימלט מהזירה, והיא עשתה זאת תוך שהיא מסכנת את אלה שניסו לעכבה, וחרף הפצרותיו של אמיר לעצור. בסופו של דבר התייצבה המערערת בתחנת המשטרה רק בחלוף שמונה שעות מהתאונה, וכאשר נתבקשה למסור דגימת שתן לצורך בדיקת שכרות, היא סירבה והתמידה בכך אף שהוסברה לה משמעות הסירוב.

2.

במהלך משפטה הודתה המערערת ברבות מן העובדות שיוחסו לה, אולם טענה כי האחריות לתאונה רובצת לפתחה של נהגת הרכב האחר. היא הוסיפה וטענה כי עזבה את מקום התאונה הואיל ולא היתה מודעת לתוצאת האירוע ולכך שנפגעו הולכי רגל.

בהכרעת-דינו קבע השופט המלומד של בית המשפט המחוזי את אלה: עובר לתאונה ובעת התרחשותה היתה המערערת נתונה להשפעתם של משקאות אלכוהוליים;

בניגוד לגרסתה, היא לא צייתה לתמרור "עצור"; אין בסיס לטענה כי הנהגת האחרת נכנסה לתוך הצומת במהירות גדולה; אף אם צייתה המערערת להוראת התמרור ועצרה, היא לא הקפידה לתת זכות קדימה לתנועה בדרך החוצה; המערערת היתה מודעת היטב לכך שהיתה מעורבת בתאונה בה נפגעו בני אדם, ולו סברה כי מדובר בתאונה שגרמה לנזק לרכוש בלבד, קרוב לוודאי שלא היתה נסה מן המקום; בסירובה למסור דגימת שתן, יש לראות משום הודאה של המערערת כי היתה מודעת לשכרותה.

בעקבות הרשעתה נדונה המערערת לשנתיים מאסר, שתי תקופות של מאסר על-תנאי, פסילה מנהיגה בפועל ופסילה על-תנאי, קנס כולל בסך 2000 ש"ח והיא חויבה לפצות שניים מהנפגעים בסכום של 1500 ש"ח כל אחד.

3.

בערעור שבפנינו טענה המערערת כי העונש שהושת עליה נוטה לחומרה יתרה, וזאת ממספר טעמים: היא לא הבחינה בכך שהתאונה גרמה לפגיעה בהולכי רגל; היא נטלה אחריות לתאונה ומאז מתייסרת בתחושת אשם; מדובר באשה נורמטיבית שסיימה את לימודיה בפקולטה למשפטים, ושעד כה נהגה בצורה זהירה; לא ניתן משקל לעדות אופי מטעם ההגנה; כליאתה של המערערת תפגע בעתידה וביכולתה להתפרנס מהמקצוע לו הכשירה את עצמה.

4.

המערערת חטאה בנהיגה רשלנית ומופקרת. היא לגמה כמות נכבדה של משקאות אלכוהוליים, ובהיותה נתונה להשפעתם בחרה לנהוג ברכב, תוך ידיעה כי בנסיבות אלו פוטנציאל הסיכון הוא רב. למרבה הדאבה, אותו סיכון התממש, וכתוצאה מכך מצאו את עצמם שלושה הולכי רגל תמימים ושני נוסעיו של הרכב האחר מעורבים בתאונה קשה, שאך בדרך נס לא הסתיימה בתוצאה קטלנית.

על המצב הנורא השורר בכבישי ישראל נדמה כי אין צורך להכביר מלים, שהרי את מחירו משלמים רבים בחייהם, כמעט כמעשה של יום יום. לפתחו של מה שמוגדר "הגורם האנושי" מונח עיקר האשם למצב זה, והתאונה בה עוסק הערעור הנוכחי היא דוגמה אופיינית לכך. תאונה זו היתה נמנעת לו הקפידה המערערת, שהוגדרה על ידי בא-כוחה כבעלת אישיות נורמטיבית, לקיים את חובותיה כנהגת ובעיקר להימנע מנהיגה במצב של שכרות. היא לא נהגה כך, ואת מחיר רשלנותה נאלצים לשלם גם אחרים הנושאים את צלקות האירוע על גופם ובנפשם.

בנסיבות אלו לא גילינו בעונש חומרה כלשהי, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.