ע"פ 4748/10 מרי בוצ'אצ'י נ. מדינת ישראל

1.

מונחת בפניי בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל של שנתיים שהושת על המערערת. לאחר שמיעת ראיות, הורשעה המערערת בביצוע עבירות של נהיגה ברשלנות ובקלות ראש שגרמה לתאונה בה נחבל אדם חבלה של ממש; נהיגה בשכרות; אי ציות לתמרור; הפקרה אחרי פגיעה; וסירוב למסור דגימת דם או שתן. על פי העובדות כפי שנקבעו בהכרעת הדין, התעלמה המערערת מתמרור עצור, המשיכה בנסיעתה, לא נתנה זכות קדימה לרכב ופגעה בו. עקב כך, איבדה המערערת שליטה ברכבה, פגעה בשלושה הולכי רגל והסבה להם חבלות גופניות. בעת התאונה הייתה המערערת שיכורה. היא החליטה להימלט ממקום התאונה, מבלי שיצאה מהרכב ולאחר שהיה עליה לדעת שנפגע אדם. המערערת לא הגישה עזרה שהיה ביכולתה להגיש. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו גזר על המערערת, כאמור, שנתיים מאסר בפועל, שנת מאסר אחת על תנאי, קנס ופסילה בפועל לתקופה של שנתיים.

במסגרת הערעור על גזר הדין עתר הסנגור לעיכוב ביצוע רכיב עונש המאסר שהוטל על המערערת. זאת, גם על מנת שתקופת המאסר בפועל תוגבל לשישה חודשים ושעונש זה ירוצה במסגרת עבודות שירות. הודגש על ידי הסנגור כי המערערת הצטיינה בלימודי המשפטים וששליחתה לעונש מאסר בפועל, שלא בעבודות שירות, עלולה לפגוע קשות בקריירה שלה. מכאן, טענתו שהתוצאה העונשית אינה מידתית בנסיבותיה האישיות של המערערת. התובע הדגיש כי מדובר בעבירות חמורות ולכן ניתן לצפות שבית המשפט – אף אם זה אכן יתערב בעונש ויקטין את תקופת המאסר לפחות משנתיים – לא יפחית את תקופת המאסר לכדי חצי שנה שתרוצה במסגרת עבודות שירות.

2.

בהלכת שוורץ (ע"פ 111/99א שוורץ נ' מדינת ישראל פ"ד נד(2) 241 (2000)) החליט הרכב מורחב של תשעה שופטים כי בבוא בית המשפט להכריע אם לעכב עונש מאסר בפועל עד לשמיעת הערעור – עליו לאזן בין האינטרס הציבורי בדבר אכיפה מיידית של העונש לבין שמירה על טוהר ההליך הערעורי. פועל יוצא מהשיקול האחרון הוא שמירה על חירותו של המערער לבל יחל בריצויו של עונש מאסר, העשוי להתבטל בערעור. הכלל הוא, אפוא, שאין לעכב ביצועו של עונש. ברם, שונים פני הדברים אם דחיית עיכוב הביצוע עלולה לפגוע, ולו במובן המעשי, בזכותו של המערער להסתייג מהתוצאה העונשית שנגזרה עליו. ודוק, אין מדובר במבחן מופשט, בגדרו בית המשפט אינו רשאי בשלב המקדמי להתייחס לנסיבות הקונקרטיות של המקרה. למשל, אין לעכב ביצוע עונש מאסר בפועל רק מפני שהסנגור מודיע כי בכוונתו לבקש מערכאת הערעור שלא לגזור כלל עונש מאסר בפועל על מרשו. בבקשה מעין זו, אין מנוס מכך שבית המשפט ישקול את סיכויי הערעור. לשקול אך לא להכריע. מתפקידו של בית המשפט לבחון בשלב זה אם יש למערער סיכוי של ממש להשיג תוצאה מסוימת, לפיה הימנעות מדחיית ביצוע העונש עלולה לשלול ממנו במובן המעשי את בחינת העניין. המערער בעניין המסוים אינו חייב להוכיח כי סיכוייו לזכות בערעור בולטים או שנפל עיוות בולט בפסק הדין. אולם, עליו להצביע על קיומן של טענות רציניות, אשר בכוחן לגבור על הכלל בדבר ריצוי מיידי של עונש המאסר.

כאן, המערערת עברה מספר עבירות חמורות. נהיגתה טומנת בחובה רשלנות ברמה גבוהה. נפגעו כאמור מספר הולכי רגל. יתר על כן, המערערת נהגה בגילופין ואם לא די בכל אלה – עברה את עבירת פגע וברח חרף העובדה שהיו מספר נפגעים במקום. לטענת הסנגור, בשל לימודי המשפטים של המערערת יש לאפשר לה לרצות עונש מאסר של 6 חודשים בעבודות שירות. עם כל הכבוד, אינני סבור – במסגרת בקשה זו – כי טיעון זה גובר על השיקול בדבר ריצוי מיידי של העונש. כפי שציין התובע, אף אם אניח לצורך ההכרעה כאן כי בית המשפט המחוזי החמיר עם המערערת יתר על המידה – על פני הדברים ומבלי לקבוע מסמרות בנדון – קשה לצפות בשלב זה שהמותב שידון בערעור על העונש יתערב בהיקף לו עותר הסנגור על מנת להצדיק את הבקשה לעיכוב ביצוע. לעומת זאת, אם מדובר בהקלה מסוימת בעונש המאסר, אין הצדקה בהמשך עיכוב הביצוע. זאת, שוב, לאור הכללים שנפסקו בהלכת שוורץ בדבר האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של עונש המאסר בפועל.

3.

העולה מן המקובץ הוא כי דין הבקשה להידחות. על המערערת להתייצב לריצוי עונש המאסר בפועל, כפי שנקבע, בתאריך 7.07.10 בשעה 9:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.