ע"פ 4786/08 אביעד שמואל נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה נטען, כי לידי המערער הגיעו שיקים שנמסרו על ידי עופר בן אמוץ (להלן: המתלונן), לאחד – זוהר אוחנה, ואשר לא נפרעו על ידי הבנק. המערער נטל על עצמו לגבות את החוב מהמתלונן, בתמורה לחלק מסכום הגביה. לעניין זה נוסיף, כי החוב בסכום של 8000 ש"ח נפרע בחלקו, וחרף זאת דרש המערער מהמתלונן, במפגיע ותוך שימוש באיומים, כי יפרע לידיו סכום גבוה פי כמה, ולבסוף היה "מוכן" להסתפק בסכום של 10,000 ש"ח בלבד. בשלב כלשהו רתם המערער ל"מאמצי הגבייה" את חיים ציצואשוילי, שאף הוא פקד את עסקו של המתלונן, איים עליו תוך שהוא מדגיש כי הוא אינו ירא מפני רשויות החוק. ועוד נטען, כי משהחל משפטו והמתלונן נקרא להעיד מטעם התביעה, הטרידו המערער בשיחות טלפון.

המערער, כמו גם ציצואשוילי, הודו בעובדות שיוחסו להם, ובעקבות כך הרשיעם בית המשפט המחוזי בעבירה של דרישת נכס באיומים, לפי סעיף 404 רישא בשילוב עם סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בית המשפט הוסיף והרשיע את המערער בעבירה של הטרדת עד, לפי סעיף 249 לחוק, ובעקבות כך דן את המערער לשנת מאסר ושנה מאסר על-תנאי. ציצואשוילי נדון, בהסכמת המשיבה, ל-3 חודשי מאסר בהם ישא בדרך של עבודות שירות.

המערער, שסיים זה מכבר לשאת במאסר שהושת עליו, מלין על חומרת העונש ועל הפער בענישה שבינו לבין שותפו לכתב האישום. בא-כוח המערער הסביר כי שולחו נדרש לערעור זה, הואיל ואם תהיה הקלה משמעותית ברכיב המאסר, עשוי הדבר למנוע את הפקעת "תקופת הרישיון" על ידי ועדת השחרורים. לגופו של הערעור נטען, כי המערער הודה והביע חרטה, ואף המתלונן ביקש לחוס עליו. ועוד נטען, כי הפן העובדתי שיוחס לשני הנאשמים היה זהה (למעט העבירה של הטרדת עד), ועל כן לא היה מקום להחמיר בעניינו של המערער מעבר למה שנעשה בעניינו של ציצואשוילי.

אין בידינו להיעתר לערעור. למערער עבר פלילי מכביד, ואת העבירות הנוכחיות הוא ביצע בעת שהיה אסיר ברישיון ותוך מעילה באמון שנתנה בו ועדת השחרורים. אם תוסיף לכך את הקשיים הראיתים שהתעוררו בעניינו של ציציאשוילי, מחד, והרשעת המערער בעבירה של הטרדת המתלונן אותה ביצע מבית המעצר, מאידך, שוב אין ספק כי הדבר חייב אבחנה בענישתם של השניים. זאת ועוד, כחמישה חודשים בלבד לאחר שנגזר העונש נגדו מופנה הערעור הנוכחי, נמצא המערער מעורב בפרשה נוספת של גביית חוב תוך שימוש באיומים. נראה אפוא כי המערער מתקשה לשנות את אורחותיו, ולפיכך לא נמצאה לנו עילה כלשהי שתצדיק שינוי בעונש.

אי לכך, הערעור נדחה.