בש"פ 9768/09 אביעד שמואל נ. מדינת ישראל

לפני בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף.

1.ההליך נסב על פסק דינו של בית משפט זה בע"פ 4786/08 (מפי כב' השופטים א' א' לוי, ס' ג'ובראן וי' דנציגר), בו נדחה ערעור המבקש על פסק דין של בית המשפט המחוזי. פסק הדין ניתן ביום 17.9.2009. לדברי המבקש, הוא קיבל אותו כשבועיים לאחר מכן, וביום 25.10.2009 פנה לבית המשפט בשתי בקשות. האחת, בקשה לביטול פסק הדין והשניה, בקשה לקיום דיון נוסף בפסק הדין. המבקש טוען כי סבר שעומדים לרשותו 45 ימים להגשת ההליך. משהתברר לו כי טעה וכי היה עליו להגיש את ההליך תוך 15 ימים, הוא פנה בבקשה להארכת מועד, היא הבקשה שלפניי.

2.

דין הבקשה להידחות. תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד – 1984 קובעת כי יש להגיש עתירה לדיון נוסף תוך 15 יום מעת מתן פסק הדין. אכן, מדובר בפרק זמן קצר יחסית, ובשונה מן הכלל הרגיל, מרוץ המועדים מתחיל ביום מתן פסק הדין ולא ביום המצאתו לבעלי הדין (ראו, בש"א 205/88 בלו סקיי קראון בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל , פ"ד מב(2) 841). בעל דין המבקש ארכה להגשת ההליך מחויב להצביע על "טעם מיוחד" המצדיק את האיחור בהגשת ההליך. עקב טיב ההליך, הכלל הנהוג בעניין זה הוא שיש לנקוט גישה קפדנית ומצמצמת בבקשות להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף, על מנת למנוע השהיית תוקפו של פסק דין סופי.

3.

במקרה דנן, המבקש פנה לבית המשפט לכל המוקדם חמישה שבועות לאחר מתן פסק הדין, ושלושה שבועות לאחר שלדבריו קיבל לידיו את פסק הדין. הטעם לו טוען המבקש הינו סברה מוטעית לגבי המועד להגשת ההליך. טעות זו אינה יכולה, בנסיבות העניין, להקים "טעם מיוחד" כנדרש. המבקש היה מיוצג בהליכי הערעור. בנסיבות אלה, טעותו של המבקש אינה טעות בלתי נמנעת באופן סביר, שכן היא מתייחסת לעניינים מוש רשים וידועים, אשר נקבעו בתקנות ובהלכה הפסוקה לפני זמן רב. יתרה מכך, וזה העיקר בעיניי, לא מצאתי כי סיכויי ההליך מצדיקים העתרות לבקשה. עיון בפסק הדין מעלה כי לא נפסקה בו כל הלכה שעומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה יש מקום להורות על קיומו של דיון נוסף. על כן, בהתאם לאמות המידה של סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, סיכוייו של ההליך קלושים, וזאת בלשון המעטה.

הבקשה נדחית.