ע"פ 4822/99 מרדכי שמעון נ. מדינת ישראל

המבקש דנן הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים יחד עם אחר, בעבירה של חטיפה ותקיפה בנסיבות מחמירות וקשירת קשר לביצוע פשע. הוא נדון לשנת מאסר בפועל וכן לתשלום 6,000 ש"ח כפיצוי לקורבן העבירה.

המבקש כפר באשמתו, וההרשעה היתה לאחר שמיעת ראיות, כאשר עד מרכזי הוא שותף לעבירה שקיבל מעמד של עד מדינה.

המבקש טוען עד היום לחפותו, והגיש ערעור לבית משפט זה על הכרעת הדין.

בפני מונחת בקשה כפולה, והיא לקבוע דיון מוקדם בערעור וכן לדחות את ביצוע התשלום למתלונן. הבקשה להקדמת הדיון מתבססת על הטענה, שההרשעה קוטעת את הקריירה של המבקש. הוא סטודנט לתואר שני למשפטים בבר-אילן. כמובן, שהרשעה מן הסוג של תיק זה מונעת את אפשרותו לקבל רשיון עריכת דין, וכנראה גם תהיה מכשול לקבל מינוי אקדמי כלשהו.

עו"ד האוזנר, ב"כ המבקש, טרח לשכנעני מסיכוייו של הערעור, וכן טרח לשכנע, שיש היבט ציבורי לתיק, משום שלדעת מר האוזנר, המשטרה, מתוך גישה מוטעית, נמנעה מלחקור בכיוונים שהיה עליה לחקור.

אינני חושב, ש"הנימוק הציבורי" שמזכיר מר האוזנר הוא נימוק להקדמת הדיון, מפני שבנושא כזה יש נתיבים אחרים. הנימוק האישי של המבקש הוא בודאי נימוק שאין לזלזל בו. ב"כ המדינה הודיעה, שלמדינה אין התנגדות להקדמת הדיון. אני לא רואה בזה רבותא גדולה. בודאי שלמדינה אין הדבר הזה משנה. אני גם מסכים עם עו"ד האוזנר, שגדול עינוי הדין מעיוות הדין. אבל, אינני יכול להתעלם מן העובדה, שאם אני מבכר את התיק הזה על פני תיק אחר, יתכן שאני גורם עינוי דין למישהו, שאפילו לא מיוצג כאן.

עו"ד האוזנר גם טרח לשכנע אותי בסיכויי הערעור. לצורך הבקשה להקדמה השיקול הזה פחות מכריע. זהו שיקול כשדנים בעיכוב ביצוע של גזר דין. מכל מקום, כל מה שאני מוכן בשלב הזה לאמר הוא, שעו"ד האוזנר הצביע על טענות, שראוי לדון בהן במסגרת הערעור.

נראה לי, שאיזון נכון בין האינטרס של המבקש דנן מחד, ושל בעלי דין אחרים מאידך, הוא להורות על קביעה מוקדמת של התיק הזה, אבל אינני מתכוון שיקבע בצורה בהולה ומיידית.

המזכירות מתבקשת לקבוע מועד לדיון בתיק הזה לפני תום השנה הזו.

אשר לעיכוב ביצוע תשלום הפיצוי. הייתי שוקל את הטענות בכובד ראש, אם היה מדובר בתשלום של סכום נכבד. היתה בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין בפני השופטת שדנה בתיק בבית המשפט המחוזי (כב' השופטת פרוקצ'יה), והיא ראתה מקום לדחות את ביצוע העונש. היא לא ראתה מקום לדחות את תשלום הפיצוי. אני סבור, שהיא צדקה בשיקוליה, ואינני חושב להתערב בהם. הבקשה לעיכוב ביצוע התשלום נדחית.

לאור המסקנה שהגעתי אליה, לא ביקשתי את צירופו של המתלונן כמשיב. אם הייתי חושב, שצריך לדחות את הביצוע, הייתי סבור, שהוא צד נכון לבקשה.