ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ. איתמר בן אברהם בורוביץ

בפניי בקשה למחיקה על הסף של הערעור שבכותרת, ככל שהוא מופנה נגד המשיבה 1, וכנגדה - בקשה להארכת מועד להגשת הערעור האמור, ככל שהוא נוגע למשיבה 1.

1.המבקשת בבקשת המחיקה היא המשיבה 1 בערעור שבכותרת, הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (להלן - הפניקס). הערעור שבכותרת הוגש על ידי המדינה ביום 6.6.02. הוא מופנה נגד גזר דין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים בת.פ. 417/97 כנגד הפניקס וכנגד אחרים. גזר הדין ניתן ביום 22.2.02, לאחר שהפניקס ואחרים הורשעו בעבירות על חוק ההגבלים העסקיים, תשמ"ח-1988.

לטענת הפניקס, הוגש הערעור באיחור, ומטעם זה יש לסלקו על הסף. לטענת המדינה, לא הוגש הערעור באיחור. לחילופין, עותרת המדינה למתן ארכה לשם הגשת הערעור. לבקשה חלופית זו מתנגדת הפניקס. אדון עתה בטענות הצדדים, ובבקשותיהם.

האם הוגש הערעור באיחור?

2.סעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב-1982 קובע כי המועד להגשת ערעור פלילי הוא תוך ארבעים וחמישה ימים מיום מתן פסק הדין. יום מתן פסק הדין הוא, במקרה שבפניי, יום 22.2.02. אין מחלוקת, כי בפועל חלפו מיום זה, ועד להגשת הערעור, 105 ימים. היום האחרון להגשת הערעור היה, בלא מתן ארכה, יום 8.4.02. הפניקס טוענת, כי להבדיל מן המשיבים האחרים בערעור המדינה, לגביהם ניתנה למדינה ארכה להגשת ערעור, לא ניתנה כל ארכה להגשת ערעור נגדה. במצב זה, טוענת הפניקס כי הערעור שהוגש נגדה באיחור הוגש.

3.טענה זו נכונה היא. מעיון בחומר שבפניי עולה, כי בשום שלב לא נתבקש בית המשפט להאריך את המועד להגשת ערעור המדינה נגד הפניקס, וכי בשום שלב לא ניתנה החלטה, המאריכה את המועד להגשת ערעור המדינה נגד הפניקס. הואיל ולבקשה שבפניי קדמו כמה הליכים שעניינם הארכת מועדים, וסביבם סבות טענות הצדדים, אתייחס להלן להליכים האמורים בפירוט, ואבהיר את עמדתי.

4.בש"פ 2369/02 . ביום 17.3.02 פנה ד"ר איתמר בורוביץ, לשעבר מנכ"ל הפניקס, לבית המשפט בבקשה למתן ארכה לשם הגשת ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא בששים ימים נוספים (בש"פ 2369/02). הבקשה הוגשה בהסכמת המדינה. בית המשפט נעתר לה "כמבוקש" ביום 18.3.02.

5.הפניקס לא היתה צד לבקשה זו. הבקשה הוגשה מטעמו של ד"ר בורוביץ, ומטעמו בלבד. על פי לשונה של הבקשה, ד"ר בורוביץ הוא "המבקש". הצדדים לבקשה הם ד"ר בורוביץ והמדינה. הפניקס אינה צד לבקשה. היא אינה נזכרת בה. תגובת הפניקס לבקשה לא הובאה במסגרת הבקשה, ואף לא נתבקשה על ידי בית המשפט עובר למתן ההחלטה. מכך עולה, כי במסגרת בקשה זו לא ניתנה ארכה לצורך הגשת ערעור נגד הפניקס.

6.המדינה טוענת, כי בבקשה האמורה ניתנה לה ארכה, לרבות לצורך הגשת ערעור נגד הפניקס. טיעון זה נסמך על תגובת המדינה לבקשת הארכה האמורה, תגובה אשר הובאה במסגרת בקשת הארכה. באותה תגובה נאמר כי הסכמת המדינה למתן הארכה המבוקשת היא בכפוף לכך שההארכה תחול גם על המדינה, וכי הערעורים יוגשו במקביל על ידי כל הצדדים למשפט.

7.(א) לדעתי, אין בדברים אלה כדי ליתן ארכה למדינה להגשת ערעור כנגד הפניקס. אמנם, הפניקס היתה צד למשפט. מבחינה זו, המשפט המתייחס ל"כל הצדדים למשפט" נוגע על פי פשוטו גם אל הפניקס. גם מן הטיעונים שבפניי, בכתב ובעל פה, עולה כי כוונת המדינה בניסוח האמור הייתה לקבל ארכה לשם הגשת ערעור נגד כל הצדדים למשפט, ובכללם הפניקס.

(ב) דא עקא, איני סבור כי כוונה זו קיבלה את הביטוי המשפטי המתאים. ההתייחסות ל"כל הצדדים למשפט" במכתב האמור אינה עולה כדי בקשת ארכה ברורה, המופנית לבית המשפט, לצורך הארכת מועד להגשת ערעור נגד הפניקס. אכן, אין לי כל יסוד לפקפק בטענת המדינה, כי בסייג זה ביקשה להבטיח לעצמה שהמועד להגשת ערעור מטעמה, נגד כל הנאשמים במשפט, יוארך בששים ימים. עם זאת, אני סבור כי הדרך שנבחרה לא הייתה מתאימה להשגת מטרה זו. בקשת ארכה של נאשם אחד למשפט אינה מסגרת מתאימה למתן ארכה לצורך הגשת ערעור נגד נאשם אחר למשפט, אשר אינו צד לאותה בקשה, ואינו שותף להתדיינות לגביה. הדברים אמורים ביתר שאת, כאשר זהותו של הנאשם האחר כלל לא מצויינת בבקשת הארכה, ואין כל אמירה ברורה כי המדינה מבקשת מבית המשפט כי יוארך המועד להגשת ערעור נגדו. במצב זה, איני רואה כיצד ניתן לייחס להחלטת הארכה, "כמבוקש", כוונה כלשהי להארכת מועד נגד אותו נאשם אחר, הוא הפניקס.

(ג) ויובהר: אין מדובר בעניין של דקות ניסוחית. כמוסבר, הפניקס לא נזכרת כלל בבקשת הארכה האמורה. היא לא צויינה כבעל דין בבקשת הארכה האמורה. עמדתה ביחס לבקשת הארכה לא הובאה באותה בקשה. היא לא נתבקשה על ידי בית המשפט להגיב לה. חסרים אלה יורדים לשורשו של הליך הארכה. הם שוללים כל אפשרות סבירה לייחס לבית המשפט כוונה להאריך, במסגרת בקשה זו, את המועד להגשת ערעור נגד הפניקס. אכן, הארכת המועד להגשת ערעור נגד נאשם, הנעשית אגב בקשת ארכה של נאשם אחר, בלא שמיעת עמדתו של הנאשם הנוגע בדבר ובלא צירופו להליך הארכה, מנוגדת למושכלות יסוד בניהולו של הליך, קל וחומר הליך פלילי. יש בה כדי לפגוע בציפיותיו ובזכויותיו של הנאשם, בלא הליך נאות. בשל כך, איני מקבל טיעון זה של המדינה.

8.לא למותר להוסיף, לגופם של דברים, הערה לעניין נוסחה של ההסתייגות האמורה של ב"כ המדינה. באותה הסתייגות לא נאמר דבר על כך שהארכה תחול על כל הצדדים למשפט, ואף לא נאמר שהארכה תחול על הפניקס. אפילו מבחינה צרה זו, איני רואה בסייג האמור וו הולם, אשר ניתן לתלות עליו טענה כאילו בהחלטה האמורה ניתנה למדינה ארכה גם לעניינה של הפניקס.

9.(א) המדינה טוענת כי בא כוחו של ד"ר בורוביץ, עו"ד סופר, היה בא כוחה של הפניקס בעת המשפט הפלילי, אשר ארך כארבע שנים. לטענת המדינה, היה עו"ד סופר מוסמך לייצג את הפניקס בעת מתן הארכה האמורה. משכך, טוענת המדינה כי הסכמת הפניקס ניתנה לארכה האמורה.

(ב) על כך שעו"ד סופר ייצג את הפניקס בעת המשפט בבית המשפט המחוזי אין חולק. ברם, אין בכך כדי לשנות את המסקנה כי הארכה שניתנה, ניתנה ביחס לד"ר בורוביץ בלבד. אכן, הבקשה בבש"פ 2360/02 הוגשה אך בשמו של ד"ר בורוביץ. לא עולה ממנה כל ערפול לעניין זה. זו אף זו, עו"ד סופר הטעים, בתגובה שהוגשה מטעמו, ואף בטיעון בעל פה בפניי, כי ציין במפורש, הן בשיחה בעל פה עם בא כוח המדינה והן בפניותיו הכתובות, כי בקשת הארכה מוגשת מטעמו של ד"ר בורוביץ בלבד (ראו מכתבו מיום 10.6.02, נספח ו' לבקשת המחיקה שבפניי). בא כוח המדינה אינו כופר בטענה זו, בטיעוניו בכתב או בעל פה. משכך, דין טענה זו של המדינה להידחות.

(ג) עוד יש להוסיף, כי בעת מתן ההסכמה המסוייגת של המדינה לבקשת ד"ר בורוביץ למתן ארכה, ידע בא כוח המדינה, עו"ד דולן, כי ד"ר בורוביץ והפניקס מיוצגים בנפרד. אמנם, במשך ניהול ההליך הפלילי, אשר ארך שנים אחדות, היו שני הצדדים מיוצגים על ידי עו"ד סופר. אין גם כל טענה, כי נמסרה לבא כוח המדינה הודעה פורמלית על פיצול הייצוג בשלב הערעור. ברם, פיצול הייצוג עולה בבירור ממכלול נסיבות העניין, עליהן אין מחלוקת כלשהי.

כבר תוארה לעיל עמדתו הברורה של עו"ד סופר, לפיה הבהיר באופן חד משמעי לבא כוח המדינה כי בקשת ארכה שהגיש מטעמו של ד"ר בורוביץ היא מטעמו בלבד. לכך מתווספת העובדה, שבבקשת ארכה נפרדת שהגישה הפניקס (בש"פ 2223/02), ימים אחדים בלבד לפני בקשתו של ד"ר בורוביץ, היא יוצגה אך ורק על ידי עורכי הדין רובין וטלגם ממשרד י' גורניצקי ושות'. המבקשת בבקשה זו היא הפניקס בלבד. ד"ר בורוביץ אינו נמנה על הצדדים לבקשה. כך נכתב בבירור בבקשת הפניקס. המדינה היתה ערה לכך, והדבר עולה מתגובתה מיום 17.3.02 לבש"פ 2223/02. בתגובה זו לא צויין עו"ד סופר כבא כוח הפניקס, ורק עורכי הדין ממשרד י' גורניצקי ושות' צויינו, בכותרת התגובה, כבאי כוח הפניקס.

(ד) זאת ועוד. ביום 17.3.02, בעת שהגישה המדינה את תגובתה לבקשת הפניקס בבש"פ 2223/02, נשלחה גם תגובת המדינה לבקשת הארכה מטעמו של ד"ר בורוביץ. המדינה הייתה ערה, אפוא, גם להבדלים מהותיים בין הפניקס לבין ד"ר בורוביץ בכל הנוגע לכוונתם לגבי הגשת ערעור. ביחס לד"ר בורוביץ, הייתה מונחת בפני המדינה טיוטת בקשה למתן ארכה לצורך הכנת ערעור, ובה אף ביטוי מפורש לכוונתו של ד"ר בורוביץ להגיש ערעור ממוקד ומצומצם בהיקפו. לעומת זאת, בבקשתה הנפרדת של הפניקס, לה הגיבה המדינה, נאמר בבירור כי זו טרם גיבשה את דעתה בכל הנוגע להגשת ערעור, והיא שוקלת אפשרות שלא להגישו. גם בכך יש כדי ללמד, כי דרכיהם של הצדדים, בכל הנוגע להליך זה, נפרדו.

(ה) לכל אלה יש להוסיף, כי טענת המדינה כאילו סברה שהפניקס מיוצגת, לעניין הארכה, על ידי עו"ד סופר, לא נזכרה בהתכתבות של ב"כ המדינה, עו"ד דולן, עם עו"ד רובין, בא כוח הפניקס, סביב שאלת הארכה להגשת ערעור מדינה נגד הפניקס. התכתבות זו התקיימה בסביבות סוף חודש מאי ותחילת חודש יוני של שנה זו. בהתכתבות זו טען בא כוח המדינה, כי יידע את עו"ד רובין על בקשות ארכה שהוגשו בעניינם של ד"ר בורוביץ ושל איילון, ועל כך שהמדינה התנתה את הסכמתה לאותן ארכות בארכה שתינתן גם לה. טענה זו תידון בנפרד (פיסקה 17 להלן). מכל מקום, לא נזכרת בהתכתבות זו כל טענה כאילו סבר עו"ד דולן, בזמן אמת, כי מבקשתו של ד"ר בורוביץ, או ממצגיו של עו"ד סופר, עולה הסכמה של הפניקס להארכת מועד להגשת ערעור המדינה נגד הפניקס. מכך עולה, כי בזמן אמת לא היה כל שינוי מצב לרעה של המדינה על יסוד מצג כאמור, וכי בזמן אמת לא סבר בא כוח המדינה, ככל הנראה, כי נעשה מצג כאמור.

10.לסיכום נקודה זו. בכל הטענות שמעלה המדינה, הנובעות ממעמדו זה של עו"ד סופר, או מן הסייג שהמדינה סייגה בה את הסכמתה לארכה, אין כדי להוסיף בעלי דין לבקשות, המונות בבהירות את הצדדים להן, ואשר אינן כוללות את הפניקס. טענות אלה אף אינן יכולות לשנות מכך, שעמדת הפניקס לא בוטאה, ולא נתבקשה, בבקשות שבהן ניתנה הארכה. כל אלה מונעים את תחולת ההחלטות על הפניקס. לכל היותר, יש להביא בחשבון טענות אלה בדיון בבקשת הארכה שהגישה המדינה. עניין זה יידון בנפרד בהמשך (וראו פיסקה 13 ואילך להלן).

11.בש"פ 2548/02. ביום 21.3.02 פנתה איילון חברה לביטוח בע"מ (להלן – איילון), ביחד עם שני בעלי דין נוספים (לוי רחמני ונגה רחמני, להלן - רחמני) בבקשה להארכת מועד לשם הגשת ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא (בש"פ 2548/02). בקשה זו היתה, על פי כותרתה, "בקשה מוסכמת הדדית" להארכת המועד. בית המשפט נתבקש בגידרה להאריך הדדית את המועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא בששים ימים, נוסף לתקופה הקבועה בדין. לבקשה זו ניתנה הסכמת המדינה. באותו יום, נעתר בית המשפט לבקשה בהחלטה "כמבוקש".

אף ביחס לבקשה זו, ניתנה הסכמה של המדינה, בתנאי כי ההארכה תחול גם על המדינה והערעורים יוגשו במקביל על ידי כל הצדדים למשפט. ברם, גם לבקשה זו לא צורפה הפניקס, ולא נתבקשה תגובתה. היא לא היתה צד גם לבקשה זו. היא לא נזכרה גם בבקשה זו. הארכה שנתבקשה באותה בקשה היתה, על פי לשונה המפורשת של הבקשה, "למבקשים ולמשיבה" (סעיף 11 לבקשה). הפניקס לא היתה בין המבקשים בבקשה, ואף לא הייתה המשיבה. בכך יש כדי למנוע כל אפשרות לטעון, כי בהחלטתו האמורה האריך בית המשפט את המועד להגשת ערעור של המדינה נגדה. במצב זה, לא חלה ההחלטה עליה, כי אם על הצדדים לבקשה בלבד. הארכה שניתנה בהחלטה זו, לא האריכה את המועד להגשת הערעור כנגד הפניקס, ובעיקרם הדברים שנאמרו לעיל ביחס לבש"פ 2369/02, יפים בשינויים המחוייבים גם לכאן.

אגב, ביום 4.6.02 עתרו איילון, רחמני והמדינה לארכה נוספת, של ימים אחדים, לשם הגשת הערעור. הארכה המבוקשת היתה עד ליום א', ה-9.6.02. אף בבקשה זו צויין כי היא בקשה מוסמכת "מטעם כל הצדדים". ברם, אף כאן הצדדים בהם מדובר אינם יכולים להיות אלא הצדדים לבקשה. בבקשה לא נזכרים צדדים נוספים. אין בבקשה כל איזכור שהוא של הפניקס. היא אינה מנויה בין בעלי הדין. תגובתה אינה מצויינת בבקשה. תגובתה גם לא נתבקשה עובר למתן ההחלטה "כמבוקש". אין זאת אלא, שאף החלטה זו לא האריכה את המועד להגשת הערעור בעניינה של הפניקס.

12.התוצאה היא, כי לדעתי אין כל יסוד לקבוע שהמועד להגשת ערעור נגד הפניקס הוארך בהחלטה כלשהי של בית משפט זה. משכך, ומשחלפה התקופה להגשת ערעור נגד הפניקס, יש לקבוע כי הערעור נגד הפניקס הוגש באיחור. ברם, המדינה עותרת, לחילופין, להארכת המועד להגשת ערעור. אדון עתה בבקשה זו.

בקשת הארכה של המדינה

13.הטענה העיקרית העולה מבקשת הארכה של המדינה היא, כי הפניקס אחראית למצג, במתכוון או בשגגה, כי הסכימה למתן ארכה להגשת ערעור המדינה נגדה, וכי בשל כך הוטעתה המדינה, ומצאה עצמה מאחרת בהגשת ערעורה כנגד הפניקס. מן הדיון בעל פה עולה, כי אין המדינה טוענת עוד למצג מכוון, אך עומדת על טענתה למצג אשר גרם לכך שמועד הגשת הערעור הוחמץ. מן הבחינה הנורמטיבית טענה זו מבוססת על פסק הדין בב"ש 1216/85 מדינת ישראל נ' עצמון, פ"ד מ(2) 325, שם ניתנה ארכה להגשת ערעור פלילי מטעם המדינה בנסיבות של מצג כאמור על ידי בעל הדין שכנגד. בין הצדדים אין מחלוקת עקרונית, כי אילו היה יסוד לטענה זו של המדינה, היה בה כדי לבסס בקשת ארכה לצורך הגשת הערעור. המחלוקת היא האם ישנה בפניי תשתית המבססת מצג כאמור. לבחינת שאלה זו אפנה עתה.

14.טענות המדינה לעניין זה בנויות מכמה נדבכים, אשר יפורטו להלן. אומר כבר עתה, בהקדמת המאוחר, כי מסקנתי היא, שאין בטענות המדינה יסוד מספיק כדי לבסס טענה למצג כאמור מצידה של הפניקס. בשל כך, אני סבור כי דין טענות אלה של המדינה להידחות.

15.גם בדיון בטענה זו, תופס מקום מרכזי הסייג שבו התנתה המדינה את הסכמתה לבקשות הארכה של ד"ר בורוביץ ושל איילון, ולפיו "ההארכה תחול גם על המדינה והערעורים יוגשו במקביל על ידי כל הצדדים למשפט". סייג זה כולל, לטענת המדינה, גם את הפניקס, אשר הייתה צד למשפט. לטענת המדינה, סייג זה אושר על ידי בית המשפט בהחלטותיו על מתן הארכה. דנתי בטענה זו בהרחבה לעיל, ודחיתי אותה. איני רואה כל מקום לחזור על הדברים, ואסתפק בהפנייה אליהם (לעיל, פסקאות 6-7).

16.המדינה טוענת, כי סברה בתום לב שהארכה שניתנה לד"ר בורוביץ, ובכלל זה הסייג האמור, היה על דעת הפניקס ובהסכמתה. לעניין זה טוענת המדינה, כי עו"ד סופר, בא כוחו של ד"ר בורוביץ, מוסמך לייצג את הפניקס, כפי שעשה בבית המשפט המחוזי. המדינה מטעימה, כי לא יעלה על הדעת שעו"ד סופר, בכובעו כבא כוחו של ד"ר בורוביץ, יגיש בקשת ארכה בהסכמה, ואילו בכובעו כבא כוח הפניקס יתנגד לסייגים המצוטטים לה. במצב זה, אין המדובר בבקשה בהסכמה, ודבר זה מנוגד לכותרתה של הבקשה.

התייחסתי לשאלת הייצוג הנפרד של ד"ר בורוביץ ושל הפניקס לאחר סיום ההתדיינות בבית משפט קמא קודם לכן, ואף בעניין זה אין צורך לשוב על הדברים. על רקע הייצוג הנפרד האמור, אשר הודגש בפני בא כוח המדינה, עו"ד דולן, בידי עו"ד סופר, בא כוחו של ד"ר בורוביץ, איני רואה בטענה זו תשתית כלשהי למצג מטעם הפניקס, אשר היה יכול להטעות באופן סביר את בא כוח המדינה לעניין הסכמתה של זו למתן הארכה. מעבר לכך, טענה זו של המדינה מעוררת את שאלת הנטל הרובץ עליה לוודא כי ניתנה הסכמה למתן ארכה להגשת ערעור נגד מי מן הצדדים בבית משפט קמא.

17.(א) המדינה מוסיפה וטוענת כי בקשתו של ד"ר בורוביץ בבש"פ 2369/02 יצרה מצג על פיו תנאי המדינה מתקיימים ככל שהמדובר בפניקס ובד"ר בורוביץ. בכך נוצר, לטענתה, רושם מטעה כלפי המדינה וכלפי בית המשפט. לטענתה, החובה לברר אם אמנם מתקיימים התנאים לא הייתה מוטלת על המדינה. במצב זה, יש לטענת המדינה עילה, לכל הפחות, למתן ארכה לשם הגשת הערעור נגד הפניקס.

(ב) איני רואה מקום לקבל טענה זו. בא כוח המדינה, ידע היטב מי הצדדים למשפט. הוא ידע היטב שעו"ד סופר אינו פועל בשם הפניקס בבקשה האמורה. אותם הדברים יפים ביחס לבאי כוחם של איילון ורחמני בבקשה האחרת לארכה, אשר הוגשה לבית המשפט. בא כוח המדינה ידע למי עליו לפנות בעניינה של הפניקס. אכן, עוד לפני הגשת בקשות הארכה של ד"ר בורוביץ ושל איילון היה בין עו"ד דולן ובין נציגה של הפניקס, עו"ד רובין, קשר ביחס לבקשת הארכה שביקשה הפניקס בשלב מוקדם יותר.

זאת ועוד, לטענתו שלו פנה עו"ד דולן עובר להגשת בקשות הארכה מטעם ד"ר בורוביץ ואיילון לעו"ד רובין, בא כוחה של הפניקס בפניי, על מנת להודיע לו על אותן בקשות. הוא גם ידע היטב כי עו"ד רובין הוא שייצג את הפניקס בבקשת הארכה שזו הגישה, ואשר נדחתה עוד לפני שהוגשו בקשות הארכה של ד"ר בורוביץ ואיילון. לעומת זאת, עו"ד סופר לא ייצג את הפניקס בבקשה האמורה. אף את זאת ידע עו"ד דולן. במצב זה, איני רואה כל סיבה לתלות בעו"ד סופר את האשם בכך שלא נתבקשה, ולא נתקבלה, הסכמה של הפניקס להגשת ערעור נגדה בטרם חלפו 45 הימים הקבועים בדין לשם הגשת ערעור פלילי.

(ג) אכן, מן הדיון שבפניי עולה כי עו"ד דולן רואה בסייגים בהם סייג את הסכמתו לבקשות השונות לארכה משום וו, עליו הוא תולה את בקשת הארכה שלו להארכת מועד להגשת ערעור נגד הצדדים האחרים. אני סבור, כי החובה לוודא, למצער, כי הסכמה כזו של הצדדים האחרים לאותה ארכה אמנם ניתנה, הייתה מוטלת על המדינה, היא מבקשת הארכה כנגד אותם צדדים. לעניין מילויה של חובה זו, יש לציין כי עו"ד דולן היה מכותב של בקשות הארכה שהוגשו לבית המשפט, וידע היטב כי אין בהן ביטוי למתן על הסכמה של הפניקס למתן הארכה. מן הדיון שבפניי עולה, כי הוא שוחח עם עו"ד רובין, בא כוח הפניקס, ואף בשיחה זו לא בירר האם נתונה לו הסכמה כזו להארכת מועד להגשת ערעור נגד הפניקס.

(ד) יש לציין כי ההתנייה האמורה שהיתנה עו"ד דולן ביחס להסכמתו (היינו - כי למדינה תהא ארכה זהה לזו של המבקשים) קיבלה ביטוי במכתב של עו"ד דולן מיום 17.3.02. מכותרת מכתב זה עולה, כי הוא נשלח לבאי כוח איילון ורחמני, וכן לעו"ד סופר. ביום 17.3.02 היה ידוע לעו"ד דולן כי באי כוחה של הפניקס הם עו"ד רובין וטלגם (אשר ביקשו חמישה ימים קודם לכן ארכה בשם הפניקס בלבד בבש"פ 2223/02, ועו"ד דולן השיב לבקשתם ביום 17.3.02). חרף זאת, לא נשלח מכתבו מיום 17.3.02 לבאי כוח הפניקס. אין זאת אלא, כי אלה לא היו מכותבים למכתב, הואיל והסכמת המדינה לארכה, ודרישת המדינה לארכה תואמת לצורך הגשת ערעור מטעמה, לא התייחסה לחברת הפניקס. מכל מקום, גם לעניין זה האחריות לכך שהסייגים האמורים לא מוענו לבאי כוחה של חברת הפניקס היא של המדינה, ושלה בלבד.

(ה) אוסיף, כי הגבלתו של מכתב זה לבאי כוח הצדדים האחרים מתיישב עם העובדה, שבתגובה מיום 17.3.02 בבקשת הארכה של הפניקס, לא ציין בא כוח המדינה את שנטען עתה, היינו כי ניתנה (באותו היום ממש) הסכמה של המדינה לארכה לצורך הגשת ערעור מטעם הפניקס, וכי המדינה רואה עצמה כמי שקיבלה ארכה מקבילה ביחס להפניקס. לעומת זאת, אין טענתה הנוכחית של המדינה מתיישבת עם עמדתה באותה בקשה מטעם הפניקס. אילו סברה המדינה כי עומדת לה, ולחברת הפניקס, ארכה זהה של ששים ימים להגשת הערעור, כפי שנטען עתה, היה זה מתבקש כי תאמר זאת בתגובתה, מיום 17.3.02, וכי תבהיר שבקשת הפניקס לארכה אחרי הגשת ערעור המדינה, אינה מתיישבת עם ההסכמה הנטענת עתה לארכה הדדית של ששים ימים, ולהגשת הערעורים במקביל. אי העלאת הטענה מצביעה על כך, שבזמן אמת - היינו, ביום 17.3.02 - לא הייתה המדינה בדעה כי הסכמה על ארכה הדדית כזו אמנם ניתנה, ככל שהדברים נוגעים בהפניקס.

(ו) אגב, בעניין אחרון זה יש כדי להשיב לטענות בא כוח המדינה, על כך שאין זה סביר לייחס לו כוונה, בסייג האמור בו סייג את הסכמתו לבקשות הארכה של ד"ר בורוביץ ושל איילון, לדחות את מועד הגשת ערעור המדינה נגד אותם צדדים, ובד בבד להותיר ללא שינוי את תקופת 45 הימים להגשת ערעור המדינה נגד הפניקס. אכן, אין לי יסוד לפקפק, כי כוונתו הסובייקטיווית של בא כוח המדינה היתה אמנם להגיש את ערעור המדינה נגד הפניקס אחרי 105 ימים, ביחד עם הערעור נגד הנאשמים האחרים במשפט. אך לא זו השאלה. השאלה היא האם קיבלה כוונה זו ביטוי הולם בבקשות שהוגשו לבית המשפט, ובשיג ושיח של בא כוח המדינה עם באי כוחם של הצדדים, ובמיוחד הפניקס. אני סבור, כי התשובה לשאלה זו היא בשלילה, וכי לא נבחרה דרך הולמת לבטא כוונה זו, ולעגן אותה כהלכה.

(ז) כאן המקום להתייחס לעניין נוסף. בא כוח המדינה סמך את טיעונו בכתב, בין השאר, על שיחה בינו לבין עו"ד רובין, שהתקיימה בתקופה בה הוגשו בקשות הארכה בבש"פ 2369/02 ובבש"פ 2548/02, ואשר בה עידכן את עו"ד רובין בבקשות האמורות. דא עקא, התברר בדיון כי אין בא כוח המדינה טוען כי העמיד את עו"ד רובין, באותה שיחה, על כך שהמדינה רואה בסייג שבו סייגה את הסכמתה לאותן בקשות משום בקשת ארכה להגשת ערעור נגד הפניקס. התברר עוד, כי אין גם כל טענה שבאותה שיחה התבקשה תגובת בא כוח הפניקס לארכה כאמור למדינה להגשת ערעור נגד הפניקס, וממילא אין טענה כי ניתנה בה הסכמה, במפורש או במשתמע, לארכה כאמור. המסקנה היא, כי גם בשיחה האמורה אין כדי להועיל לבקשת הארכה שבפניי.

18.התוצאה של מכלול שיקולים אלה היא, כי לא הוכח כל מצג כלפי המדינה, בדבר מתן ארכה לצורך הגשת ערעור נגד הפניקס. הפניקס עצמה, ובאי כוחה, לא הציגו כל מצג כאמור. גם עו"ד סופר לא הציג מצג כאמור. במצב זה, לא אוכל לקבוע כי מקרה זה חורג מגדר טעות של בא כוח המדינה, אשר סבר כי אמנם עומדת לו ארכה כאמור. אין לי כל ספק, כי המדובר בטעות בתום לב. השאלה היא, האם יש בטעות זו כדי לבסס, בנסיבות העניין, עילה למתן ארכה להגשת ערעור נגד הפניקס.

19.בכל הנוגע להארכת מועד להגשת ערעור של המדינה כנגד נאשם ננקטת גישה קפדנית. גישה זו ננקטה עוד בטרם נתקבל חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. היא התחזקה לאחר קבלתו של חוק יסוד זה, ועיגונן של זכויות נאשמים במסגרת הזכויות לכבוד, לחירות, לשם טוב, לפרטיות ולקניין, אשר עוגנו בחוק זה (ראו בש"פ 822/99 שכטר נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 1; ראו לאחרונה בש"פ 8758/01 מדינת ישראל נ' רזינשוולי, תק-על 2002 (1), 234). גישה זו ננקטה גם ביחס לערעור המדינה על קולת העונש. על יסוד מדיניות זו, לא ניתנה ארכה להגשת ערעור על קולת העונש מטעם המדינה בבש"פ 8758/01 הנ"ל, בו איחרה המדינה ביום אחד בלבד בהגשת ערעורה, בשל טעות משרדית שלא ניתן לה הסבר ממשי.

20.שאלה היא, האם הגישה האמורה חלה גם במקרה שבפניי. אלמנט עיקרי בגישה זו נוגע לרגישות הרבה הטמונה בהליכים פליליים, בכל הנוגע למצבו של הנאשם באותם הליכים. הביטוי המשפטי שניתן לרגישות זו נובע, בין השאר, מן הזכויות החוקתיות לכבוד ולחירות, הנתונות לכל אדם. הפניקס היא תאגיד. האם רגישות זו חלה גם כאשר מדובר בנאשמים שהם תאגידים? בהקשר זה נאמר בפסיקה, כי:

"....תאגיד נהנה מחירויות שאופיו כתאגיד מאפשר לו להנות מהן. חופש העיסוק, זכות הקניין, זכויות נאשם וכיוצא בהן זכויות שקיומה של יישות פיזית ("בשר ודם") אינה חיונית בהם (כגון הזכות למשפחה) הן נחלתה של כל אישיות משפטית. על כן נהנה תאגיד מחופש הביטוי, כמו כל בשר ודם.... חברה מסחרית נהנית, על כן, אף היא, מחופש הביטוי."

(דברי כב' השופט ברק בע"א 105/92 ראם מהנדסים קבלנים בע"מ נ' עירית נצרת עילית, פ"ד מז(5) 189; ההדגשה הוספה)

בהתאם לגישה זו, הוכרה, למשל, זכותו של תאגיד לחיסיון מפני הפללה עצמית. ראו, לעניין זה, בש"א 10783/99 (חי') Tower Air Inc.

נ' שירותי תעופה בע"מ, דינים מחוזי לב(7) 185; ע"ש 4/96 (י-ם) חכמי נדל"ן בע"מ נ' מדינת ישראל, מרכז ההשקעות, דינים מחוזי כרך כו(6) 746. במשפט המשווה, אף הוחלה על תאגידים הזכות החוקתית למשפט מהיר (ראו פסק דינו של בית המשפט העליון של קנדה ב R. v. CIP Inc. [1992] 1 S.C.R. 843 ).

21.כיצד באים הדברים לידי ביטוי במקרה שבפניי? אין מדובר בזכות לכבוד במובן הפגיעה בשם הטוב, שכן אין עוד חולק על הרשעתה של הפניקס בבית משפט קמא. גם אין מדובר בזכותה של הפניקס לחירות, במובן הבסיסי של ביטוי זה. אכן, בהיותה אישיות משפטית אשר אינה בשר ודם, אין הפניקס צפויה לפגיעה בחירותה הפיזית, להבדיל מפגיעה בזכות הקניין שלה, כתוצאה מן הערעור שבדעת המדינה להגיש (השוו לעניין זה דברי כב' השופט ברק בע"פ 3027/90 חברת מודיעים, בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל,

פ"ד מה(4) 364, 380). בכך שונה הפניקס, ככל תאגיד, מנאשם בשר ודם, אשר גם כאשר מוטל עליו קנס, הוא עלול להיות חשוף לסיכון של פגיעה בחירות בדרך של מאסר במקום קנס (ראו סעיף 71 לחוק העונשין, התשל"ז-1977).

עם זאת, קיימים היבטים בהם איני רואה מקום להבחנה בין תאגיד לבין נאשם בשר ודם לצורך העניין שבפניי. אי הגשת ערעור במועד הקבוע בחוק יוצרת ציפיה טבעית אצל הנאשם כי לא יוגש ערעור בעניינו. הדברים אמורים במידה שווה גם בתאגיד, ובכלל זה במי שקשורים לו – נושאי משרה, עובדים, בעלי מניות, נושים. זאת ועוד, האינטרס החברתי של פעולתה התקינה, היעילה וההוגנת של מערכת הצדק הפלילי חל גם בהליכים פליליים בהם הנאשמים הם תאגידים, ובעוצמה שווה לתחולתו בהליכים שעניינם נאשמים בשר ודם (ראו בעניין CIP הנ"ל, בעמוד 858 לפסק הדין).

22.בכך שהנאשם הוא תאגיד, גם אין כדי לשנות מן התפיסה היסודית, לפיה ערעור המדינה, בהליכים פליליים, אינו דבר רגיל או מובן מאליו, והארכה להגשתו אף היא עניין חריג, המתאים לנסיבות יוצאות דופן. יש להוסיף עוד, כי ההבחנה בין תאגיד לבין אדם בשר ודם בהקשר זה אינה הבחנה חדה. כפי שכבר צויין, בהקשר אחר,

"לא עולה על הדעת כי המושג זכות יסוד של האזרח או של האדם תוגבל לאישיות פיזית ותשלל או תדחה מאישיות משפטית, שהרי חיים אנו בתקופה ובמציאות כלכלית אשר בהן רוב רובה של הפעילות הכלכלית והעסקית היא במסגרת תאגידים, שהאדם שמאחוריהם הוא בבחינת הזרוע המוציאה אל הפועל."

(דברי כב' השופט ד' לוין בבג"צ 726/94 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שר האוצר, פ"ד מח(5) 441, בפיסקה 34 לפסק הדין)

23.לכך יש להוסיף, כי הערעור אותו מבקשת המדינה להגיש כנגד קולת העונש של הפניקס, בא לתקוף את גובה הקנס שהושת על הפניקס על ידי בית משפט קמא. מכך יוצא כי הפניקס עלולה להיפגע, כתוצאה מן הערעור, פגיעה בקניינה, ועל פי הטיעונים שנשמעו בפניי, אף יתכן שמדובר בפגיעה משמעותית. אף הזכות לקניין היא זכות יסוד, המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ואין חולק על כך שהיא נתונה גם לתאגיד. ברור, כי הטלת עונש כספי על תאגיד במסגרת הדין, אינו פוגע כשלעצמו פגיעה בלתי מידתית בזכות זו. ברם, יש מקום לתת משקל לזכות זו, כאשר מתבקשת הארכת מועד, מעבר למועד הקבוע בדין, אשר תכליתה היא הטלת עונש הפוגע בקניינו של הנאשם, בין אם המדובר בנאשם שהוא אדם פרטי ובין אם מדובר בנאשם שהוא תאגיד. גם עניין זה יש להביא בחשבון, כאשר שוקלים את טענות המדינה לארכה לצורך הגשת ערעור נגד הפניקס.

24.נראה לי, כי התוצאה הכוללת של שיקולים אלה היא, כי ניתן להפעיל, בסוג מקרים זה, כאשר מדובר בנאשם שהוא תאגיד, אמת מידה גמישה מעט יותר בבקשה של המדינה להארכת מועד להגשת ערעור. עם זאת, עדיין רובץ לדעתי על המדינה נטל משמעותי לשכנע, כי אמנם קיים הסבר טוב ומשכנע לאיחור בהגשת הערעור, וכי פעלה בשקידה סבירה בעמידה במועדים הקבועים בדין (וראו עניין רזינשווילי הנ"ל).

25.לעניין זה, הגעתי למסקנה כי הבקשה שבפניי אינה עומדת בנטל הנדרש.

(א) ראשית, איני סבור כי המדינה נהגה, בנשוא הארכה הנדונה, בשקידה מספקת. כפי שהובהר בפירוט, עוד קודם לכן, אני סבור כי מקום בו המדינה מבקשת להאריך את המועד לשם הגשת ערעור נגד נאשם בפלילים, עליה להגיש בקשה מסודרת לעניין זה. אני סבור גם, כי המדינה אינה יכולה לצאת ידי חובתה בהנחה כי הסכמתו של הנאשם למתן ארכה אמנם התקבלה, וכי עליה לעשות את הפעולות הנדרשות, מבעוד מועד, על מנת לוודא כי כך אמנם היה. פעולות אלה לא נעשו במקרה זה. תהא הסיבה לכך אשר תהא, איני סבור כי האשם לענין זה רובץ על מי מן הנאשמים בבית משפט קמא, או על באי כוחם. עובדות אלה פועלות כנגד קבלת בקשת הארכה שבפניי.

לכך יש להוסיף עניין נוסף. הפניקס היא חברה ציבורית, אשר מניותיה נסחרות בבורסה לניירות ערך. אין בפניי כל טענה של המדינה, כי נמסרה לציבור הודעה על מתן ארכה להגשת ערעור המדינה נגד הפניקס. לכאורה, עובדה זו היא מהותית. במצב זה, היה הציבור רשאי, לכאורה, להניח כי מועד הגשת הערעור חלף זה מכבר, ולהביא בחשבון עובדה זו בהחלטותיו בכל הנוגע להשקעה במניות החברה. מתן ארכה עתה, לצורך הגשת ערעור בשלב הנוכחי, חותרת תחת הנחה (סבירה) זו. גם מבחינה זו, של הבאת עניין הארכה לידיעת הציבור, לא אוכל לקבוע כי המדינה נהגה בשקידה מספקת בטיפול בעניין.

(ב) שנית, יש להביא בחשבון גם את אורך האיחור. המדובר באיחור של כששים ימים בהגשת הערעור. במצב זה, היתה הפניקס רשאית להניח, כי לא יוגש עוד ערעור בעניינה. ציפיה זו הפכה למוצקה ביותר, בחלוף התקופה האמורה. כבר צויין בפסיקה כי, "ככל שמשך האיחור ארוך יותר כן יגבר משקלם של הנימוקים האחרים הנוטים לדחיית הבקשה וככל שמשך האיחור קצר יותר או מיזערי, כן יגבר משקלם של הנימוקים האחרים הנוטים למתן הארכה." (דברי כב' השופט ד' לוין בב"ש 230/86 עצמון נ' מדינת ישראל,

פ"ד מ(2) 353, בעמודים 358 - 359). איני סבור, כי טעות בתום לב מצד המדינה, אשר הפניקס לא גרמה אותה, יכולה להביא למתן ארכה במצב זה, ובכך לעקור ציפיה זו משורשה.

(ג) ובהקשר זה מתבקשת הערה נוספת. מתברר, כי שימת לב ב"כ המדינה הועמדה, לכל המאוחר ביום 26.5.02, על האפשרות שנפלה תקלה וכי לא נתקבלה ארכה מתאימה לעניין הפניקס. באותו מועד התברר לבא כוח המדינה כי לבא כוח הפניקס לא ידוע כלל על ארכה להגשת ערעור נגד הפניקס. חרף זאת, הוגש הערעור ביום 6.6.02, ובקשת הארכה שבפניי הוגשה רק ביום 13.6.02. דומה, כי לכל המאוחר היה על המדינה להגיש בקשה מתאימה למתן ארכה בסמוך למועד בו התברר לה כי אפשר שאמנם קרתה תקלה. אכן, עמדת המדינה בהליך שבפניי היתה, כי כלל לא הייתה זקוקה לארכה. עם זאת, בקשת הארכה שהוגשה מלמדת כי המדינה ערה לכך שקיים סיכון כי עמדה זו לא תתקבל. המודעות לסיכון זה חייבה, לדעתי, הגשת בקשת ארכה במועד מוקדם משמעותית למועד בו פעלה המדינה. ההימנעות מעשות כן, וההמתנה לבקשת מחיקה מטעם הפניקס עד להגשת בקשה כזו, אינה מתיישבת לדעתי עם הצורך לפעול בדחיפות המתבקשת במצב מסוג זה.

26.לא נעלמו מעיני טענות בא כוח המדינה בדבר האינטרס הציבורי המובהק הכרוך בערעור אותו מבקשת המדינה להגיש נגד הפניקס. בהקשר זה הטעים בא כוח המדינה את העובדה שבעצם הציבור כולו נפגע מן העבירות בהן מדובר (וראו פיסקה 12 לגזר דינו של בית משפט קמא). על רקע זה, ועל רקע עניינים נוספים המפורטים בגזר דינו של בית משפט קמא, אני מוכן להניח כי קיים אינטרס ציבורי כבד משקל בבירור טענות המדינה בערעור שהיא מבקשת להגיש נגד הפניקס, ואשר תכליתן היא הגדלה משמעותית של הקנס שהוטל על הפניקס. מנקודת המבט של אינטרס הציבור, התוצאה של אי יכולת של המדינה להגיש ערעור, בשל תקלה דיונית, היא תוצאה קשה, אף בלא שאדרש לתוצאתו המסתברת של ערעור כזה. אכן, כבר צויין בעבר לא אחת, כי:

"נסיון החיים אשר גיבש את כללי הדיון, קבע איזון עדין בין צרכי הנאשם מזה לבין צרכי החברה מזה. צרכי הנאשם, אלה צרכיו האמיתיים למשפט הוגן, אם בשלב החקירה ואם בשלב המשפט. צורכי החברה, אלה צרכיה האמיתיים להרשעת האשמים ולזיכוי החפים מפשע. איזון עדין זה מתערער, כאשר כללי הדיון מופעלים, באופן שפגמים וכישלונות טכניים של התביעה או של ההגנה חורצים את גורל המשפט. אמון הציבור בתבונת המערכת הפלילית מתערער, שכן אין הוא רואה - בלשונו של הנשיא זמורה - ששופטיו נכנסים לטרקלין, שבו דנים על חטא ועונשו, אלא רואה הוא את שופטיו עומדים בפרוזדור ודנים על עניינים טכניים גרידא.... אכן, החשש הוא שהדיון הפלילי - במקום להיות מערכת מאוזנת ומבוקרת, שנועדה לחשוף את האמת - יהפוך לכר נרחב לטכסיסים והשהיות בעלי אופי פורמלי גרידא".

(דברי כב' השופט ברק בע"פ 951/80 קניר נ' מדינת ישראל,

פ"ד לה (3) 505 516-517) .

על רקע זה אין לשלול, במקרים מתאימים, כי האינטרס הציבורי הטמון בערעור יהווה שיקול לגיטימי במתן ארכה לשם הגשתו.

עם זאת, איני סבור כי שיקול זה יכול לשנות את מסקנתי בדבר תוצאתו של מקרה זה. זכותו של נאשם היא כי בחלוף תקופת הערעור העומדת למדינה, לא יוגש נגדו ערעור. החריגים לזכות זו אינם ניתנים ביד רחבה, כמוסבר לעיל. איני סבור, כי תקלה דיונית, אשר המדינה אחראית לה, יכולה לגבור על זכות זו של הנאשם, כאשר חלפה תקופה כה ארוכה מן המועד האחרון להגשת ערעור, כפי שהיה במקרה זה. אכן, ניתן לסבור כי דווקא משקלו של האינטרס הציבורי מחייב כי האחראים להגן עליו יכלכלו את מהלכיהם בשקידה הנדרשת. פעמים, ניתן לתקן תקלות שנגרמו, כאשר ההתדיינות הפלילית טרם הגיעה לסיומה (ראו בעניין קניר הנ"ל). עם זאת, איני רואה לכך הצדקה במקרה שבפניי, בו חלף פרק זמן רב לאחר סיום ההתדיינות הפלילית, ועד שננקטו המהלכים הנדרשים לתיקון הטעות.

התוצאה

סוף דבר, אני סבור כי אין זה מקרה ראוי להפעיל את הסמכות למתן ארכה שבסעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי. לפיכך, החלטתי לדחות את בקשת המדינה למתן ארכה. נוכח האיחור בהגשת הערעור, הבקשה למחיקת הערעור שבכותרת נגד הפניקס בלבד מתקבלת. הפניקס תימחק מן הערעור. בהמשך לכך, המדינה תגיש, תוך 10 ימים מקבלת החלטה זו, הודעת ערעור מתוקנת, ממנה תושמט הפניקס כמשיבה בערעור.