ע"פ 4856/99 מוסא אלגעאר נ. מדינת ישראל

השופט מ' חשין:

המערער הועמד לדין לפני בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, עבירה כהגדרתה בסעיף 329(1) לחוק העונשין, תשל"ז1977-. לאחר שמיעת הראיות החליט בית-משפט קמא להרשיע את המערער בדין, אך לא בעבירה אשר הואשם בה אלא בעבירה של חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות, עבירה כהגדרתה בסעיף 333 ו335- לחוק העונשין. לאחר הרשעתו כך בדין, החליט בית-משפט קמא לגזור על המערער עונש מאסר בפועל בן 18 חודשים ועליו מאסר על-תנאי בן 24 חודשים למשך שלוש שנים, אם יעבור המערער עבירה מסוג פשע או עבירה שיש בה אלימות.

הערעור לפנינו הוא על ההרשעה ועל גזר-הדין כאחד.

העבירה בה הורשע המערער נעברה תוך כדי קטטה שהיתה במקום מגוריהם של המערער ושל הנפגע, ברהט. הכל מסכימים כי המערער חבט בראשו של המתלונן בקרש שהיה בידו, וכי חבטה זו גרמה לו, למתלונן, לפגיעה קשה. השאלה אינה אלא אם עשה המערער את מעשהו זה תוך כדי הגנה על עצמו מפני המתלונן או שמא לא נעשה המעשה בהגנה עצמית. מסתבר, כי במקום האירוע היו נוכחים אנשים לא-מעטים, ואולם אלה ברובם לא באו כלל להעיד בבית-המשפט. אין פלא בדבר כי שופטת בית-משפט קמא אמרה, בין שאר דבריה - לאחר שמיעת כל הראיות - ש"ניתן לומר גם עתה, כי רב הנסתר על הגלוי". בהמשך דבריה מצביעה השופטת על-כך שעשרות אנשים היו נוכחים באירוע, ואולם לא הובאו להעיד אלא אלה שהיו נוגעים בדבר, והם, בני המשפחות של הנאשם ושל הנפגע.

הכרעת-הדין מייסדת עצמה, הלכה למעשה, על אותן ראיות-מעט שהובאו לפני בית-המשפט ועל הוראות הדין שלעניין. כהוראת סעיף 34י' לחוק העונשין, "מלבד אם נאמר בחיקוק אחרת, חזקה על מעשה שנעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית". טענה של הגנה עצמית - כהוראתה בסעיף 34ב' לחוק העונשין - הינה אחד מה"סייגים" לאחריות פלילית - ומכאן נדע כי חזקה היא שמעשה התקיפה שהמערער תקף את הנפגע, הינו - לכאורה - מעשה שאין לסייגו בהגנה עצמית. מוסיף וקובע סעיף 34כב(ב) לחוק העונשין, כי במקום בו "התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא הוסר, יחול הסייג". לשון אחר: בסיומו של המשפט, ואם מקנן ספק סביר בליבו של בית-משפט, אם נתקיים סייג לאחריות פלילית - לענייננו: אם, ואם לאו, תקף המערער את הנפגע תוך כדי הגנה עצמית - יראו את המעשה כמעשה שנעשה תוך כדי הגנה עצמית, והנאשם - המערער שלפנינו - יזוכה בדינו. ולהיפך: אם בסיומן של הראיות לא יקנן ספק סביר כאמור בליבו של בית-המשפט, כי אז ירשיע בית-המשפט את הנאשם (לענייננו: המערער) בדינו.

אשר לענייננו שלנו: הסייג לאחריות פלילית שעניינו הגנה עצמית מחייב קיומם של כמה וכמה תנאים, וביניהם התנאי כי המעשה בו מדובר היה "דרוש באופן מיידי" כדי להדוף תקיפה שלא כדין שהנאשם עמד בה, ותנאי נוסף כי אותה התקפה נשקפה ממנה סכנה מוחשית לנאשם - "סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו." שופטת בית-משפט קמא עמדה על הוראת-חוק זו, ובהסתמכה על הראיות שבאו לפניה קבעה כי שני תנאים אלה הנדרשים לקיומה של הגנה עצמית, לא רק שלא הוכחו לפניה, אלא שלא עלה ספק סביר לגבי קיומם. יתר-על-כן, שופטת בית-משפט קמא הוסיפה והצביעה על מקומות אלה ואחרים בראיות שבאו לפניה, ואשר מהם עולה כי לא נתקיימו אותם תנאים הנדרשים להוכחתה של הגנה עצמית. סיכומה של שופטת בית-משפט קמא היה, כי לא נתקיים ספק סביר באשר לתנאים הדרושים לקיומה של הגנה עצמית, ועל-כן הרשיעה את המערער בדין כפי שהרשיעה אותו.

עורך-דין מיכה גבאי, בא-כוחו המלומד של המערער, עשה את כל אשר ניתן לעשות כדי לשכנענו כי בית-משפט קמא טעה בהכרעתו, שלטענתו קם ונהייה ספק סביר בקיומה של הגנה עצמית. שמענו בקשב את טיעוניו של עורך-דין גבאי, עיינו בפרוטוקול ובמסמכים, ואולם לא נמצא לנו כי שגגה יצאה מלפני בית-משפט קמא. אכן, לא נמצא לנו הצדק לסטות מהכרעתו של בית-משפט קמא בנושא ההגנה העצמית, ואנו מחליטים לדחות את הערעור בעניין זה.

כאמור לעיל, הרשיע בית-משפט קמא את המערער בעבירה קלה מזו שהואשם בה, ומשלא בא על כך ערעורה של המדינה, לא נתערב, כמובן, בהרשעת המערער כפי שהורשע.

אשר לעונש: המערער, הושת עליו עונש מאסר בן 18 חודשים, ולטענת בא-כוחו, עונש זה חמור הוא. דעתנו שונה. המערער היה צפוי למאסר בן 14 שנים, והעונש שהוטל עליו אף נוטה לצד הקולה. לעניין זה ניזכר, כי כתוצאה מהחבטה שנחבט בראשו בידי המערער, איבד הנפגע את הכרתו; הובהל לבית-החולים "סורוקה" שם אובחנו שברים מרוסקים בגולגולתו ודימום תוך-גולגולתי; במשך קרוב לשלושה שבועות היה מחוסר הכרה; ולאחר מכן שהה כמה וכמה חודשים בבית-החולים "לוינשטיין". פתרון סיכסוכים בדרכי אלימות, יש לעוקרו מן השורש, ובית-המשפט לא יעלה את תרומתו לביעור האלימות אם לא יטיל על עברייני אלימות עונשים כבדים. בענייננו-שלנו, כאמור, נוטה העונש לצד הקולה, ועל-כן מחליטים אנו לדחות את הערעור על העונש אף-הוא.

סוף דבר: אנו מחליטים לדחות את הערעור הן על הכרעת-הדין והן על גזר-הדין.

המערער יתייצב לריצוי עונשו בתחנת-המשטרה בבאר-שבע ביום 1.12.99 עד השעה 10:00 בבוקר. עד להתייצבות לריצוי העונש ימשיכו להתקיים התנאים שהותנו עם שיחרורו של המערער בערבות בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע.

היום, כ"ח בחשוון התש"ס 7.11.99)

ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט

העתק מתאים למקור

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

99048560. G05