ע"פ 5/14 שפאא אעבידו נ. שר הפנים

1.

לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום בעכו (כבוד השופטת

ז' בנר ) מיום 29.12.2013 שלא לפסול עצמו מלדון בת"פ 1330-07.

2.

נגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירות תכנון ובנייה. ההליך התנהל עד כה במשך כשש שנים, במהלכן נדחו מועדי הדיונים פעמים רבות. חלק ניכר מן הדחיות ניתנו לבקשת המערער בשל מצבו הבריאותי. ביום 12.11.2013 נקבע דיון לשמיעת עדותו של המערער. במועד הישיבה הודיע בא כוחו של המערער כי האחרון לא יוכל להתייצב לדיון מאחר שהוא רתוק למיטתו, ובהמשך אף עדכן כי המערער פנה לקבלת טיפול רפואי בבית החולים בצפת. בעקבות כך, דחה בית המשפט את מועד הדיון ליום 19.11.2013 והעלה את האפשרות כי המערער ייחקר בביתו. המערער לא הגיע אף לדיון ביום 19.11.2013. לאחר פנייה לבנו של המערער שנכח באולם בית המשפט התברר כי המערער פנה לחדר המיון בבית חולים בחיפה בשעה הקבועה לדיון. לאור זאת, ביקשה המשיבה לנסוע על מנת לגבות את עדותו של המערער בבית החולים, ואכן כך הוחלט. מן הפרוטוקול עולה כי בא כוחו של המערער ציין שהוא עצמו אינו מרגיש טוב, אך לא התנגד לנסיעה מטעמים אחרים. בבית החולים לא הגיע המערער לחדר שהוקצה לגביית העדות. לאחר שאותר המערער, שאלה כבוד השופטת את בנו ואת הרופאה שטיפלה בו בדבר מצבו ויכולתו להשיב על שאלות. הרופאה המטפלת ציינה כי בכוונתה לשחרר את המערער וכי הוא מעט מטושטש, אך ענה לשאלותיה בערבית באופן מלא. משכך, ולאחר שבא כוחו של המערער נכנס ראשון לחדר הטיפולים, נכנסה כבוד השופטת אף היא ופנתה אל המערער. משנכחה כי המערער שוכב במיטה ואינו מגיב לקורה סביבו, דחתה כבוד השופטת את בקשת המשיבה לקיים את החקירה באותו המועד, והם עזבו את בית החולים. לאחר אירועים אלו, קבע בית המשפט מועד דיון נוסף, בו הוחלט כי יתייצב רופאו של המערער על מנת להעיד על מצבו הבריאותי, והמערער עצמו על מנת שתיגבה ממנו עדות.

3.

כחודש לאחר מכן, ביום 19.12.2013, ביקש המערער מבית המשפט לפסול עצמו. המערער טען כי בית המשפט חקר את בנו של המערער מיוזמתו, באופן שיש בו כדי לבזות את המערער. בנוסף, צויין כי התנהלות בית המשפט בהגיעו לבית החולים ביזתה אף היא את המערער, הציגה אותו כמתחזה ויצרה מצג ולפיו אין לתת אמון בדבריו. בנוסף, התנהלות זו פגעה בפרטיות המערער ובשמו הטוב. לשיטתו, במצב זה ישנו חשש "מוחלט" כי בית המשפט לא יוכל להעריך את העדויות באופן אובייקטיבי וללא משוא פנים. בתגובה לבקשה ציינה המשיבה כי לא היה כל דבר מבזה בהתנהלות בית המשפט, אשר עשה את המירב על מנת להביא לסיום ההליכים תוך נכונות להשקעת זמן ומאמצים בלתי שגרתיים. המשיבה הדגישה שהמערער נעדר מכל הדיונים, ונדמה שהוא עושה כל שביכולתו להביא להימשכות ההליך.

4.

בהחלטתו מיום 26.12.2013 ובהודעת ההבהרה להחלטה זו מיום 29.12.2013, דחה בית המשפט את בקשת הפסלות. בית המשפט פירט את השתלשלות האירועים, ואף ציין כי ממסמכים רפואיים שהוגשו לבית המשפט עולה כי ההפניה לחדר המיון ניתנה למערער מספר ימים לפני הדיון, וכי המערער בחר להתייצב ביום 12.11.2013 בחדר המיון דווקא בשעה בה נקבע כי תיגבה עדותו. בנוסף, ציין בית המשפט שבמסמכים הרפואיים שהוצגו בפניו אין זכר למגבלה רפואית שיש בה כדי למנוע מן המערער מלהתייצב בבית המשפט ולמסור עדותו. בית המשפט הבהיר כי מטרת הפניות לבנו של המערער ולרופאה המטפלת הייתה לברר את מצבו הבריאותי ואת יכולתו למסור עדות בלבד. בנוסף, בית המשפט הדגיש כי בא כוחו של המערער לא התנגד להגעה לבית החולים, וכי ניתנה אפשרות לשניים לשוחח לפני כניסת כבוד השופטת לחדר. בית המשפט אף ציין כי הוא נמנע מלבצע את החקירות באותו המועד, זאת בניגוד לבקשת המשיבה. לבסוף, הבהיר בית המשפט כי הוא פועל בנחישות על מנת להביא לסיום ההליכים, זאת לאור הימשכותם והדחיות הרבות שניתנו. הוא הדגיש כי היה על המערער להגיש את בקשת הפסלות מיד לאחר שנודעה לו עילת הפסלות, ולא חודש לאחר מכן, לאחר שאף הגיש חומר רפואי המעיד על מצבו ובקשה נוספת לדחיית מועד הדיון. על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי.

במסגרת הערעור, טוען המערער כי מן ההחלטות וההתבטאויות של בית המשפט, עולה כי הוא אינו מאמין למערער ואף מייחס לו שימוש לרעה במחלתו על מנת להימנע מלהופיע לדיונים. בנוסף, בית המשפט לא גילה סבלנות למחלתו של המערער וסירב למרבית בקשות הדחייה שהוגשו. המערער טוען כי הגעתה של השופטת לבית החולים, ובפרט לחדר הבדיקות, פגעה בפרטיותו של המערער, ביזתה אותו ואף פגעה בכבודו של בית המשפט. התנהלות זו מביעה את חוסר האמון שבית המשפט מייחס למערער ומראה כי בית המשפט אינו אובייקטיבי כלפיו.

5.

דין הערעור להידחות. בבסיס טענת הפסלות עומדות טענות המערער על התנהלותו הדיונית והחלטותיו של בית המשפט בכל הנוגע להיעדרות המערער מן הדיונים, ובכל הנוגע לניסיון לגבות את עדותו של המערער בבית החולים. הלכה היא שאין בהחלטותיו של בית המשפט הנוגעות לניהול הדיון להביא לפסילתו, אלא בנסיבות חריגות המצביעות על קיומו של חשש אובייקטיבי ממשי למשוא פנים בניהול המשפט ולפגיעה בזכותו של בעל הדין להליך הוגן (ראו למשל: ע"פ 3374/09 פקירי נ' מדינת ישראל (21.5.2009); ע"פ 8340/09 אלמליח נ' מדינת ישראל , פיסקה 7 (2.11.2009); ע"פ 4165/13 ד. רותם ומאור (2009) בע"מ נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל (13.6.2013); יגאל מרזל דיני פסלות שופט , 178-174 (2006)(להלן – מרזל )). אף אם נפלה טעות בהחלטות דיוניות אלו, ולמותר לציין כי אינני מביע עמדה בדבר, הרי שמקומן של טענות מסוג זה הוא בערעור על פסק הדין (אם המערער יורשע בדין) ולא בערעור פסלות. אומנם, מהחלטותיו של בית המשפט עולה ביקורת כלפי התנהלותו של המערער ואף הבעת ספק בהצדקה להיעדרותו החוזרת ונשנית של המערער מדיוני בית המשפט, אולם אין בביקורת זו כדי להעיד על כך שדעתו של בית המשפט ננעלה בעניינו של המערער. שופט יכול ורשאי להעיר הערות ביקורתיות על התנהלותו של בעל דין במסגרת ההליך. הבחינה האם ביקורת זו מקימה עילת פסלות תתבסס על התבטאויות בית המשפט ובהתחשב בשאלה האם הדברים מגלים עמדה סופית, היוצרת חשש ממשי למשוא פנים וגיבוש עמדה ביחס לתוצאות ההליך. סופיות העמדה נגזרת, בין היתר, מן האופן בו הובעה ומן המסגרת הדיונית בה נאמרה (ראו ע"פ 3007/05 כהן נ' מדינת ישראל בפיסקה 7 (19.4.2005); ע"א 2668/96 וינברג דורון ושות' נ' רבינוביץ' , פיסקה 5 (28.4.1996); ע"פ 619/82 כדורי נ' מדינת ישראל , פ"ד לז (1) 52 (1982);

מרזל , 196-195). בענייננו, התנהלות בית המשפט והביקורת שהובעה התייחסה להיעדרותו של המערער מן הדיונים בלבד, תוך שבית המשפט נדרש להכריע בדבר האופן בו ינוהל ההליך בהמשך לאור הימשכות ההליך. אין בכך כדי להצביע על משוא פנים בכל הנוגע להכרעתו של בית המשפט לגוף העניין.

6.

לפיכך, הערעור נדחה מבלי שהמשיבה נדרשה להשיב. יוער, כי מדובר בהליך התלוי בבית משפט השלום מאז שנת 2007. על בית המשפט לעשות כל מאמץ לסיים את ההליך בהקדם.