בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
5157/07
בפני:
כבוד השופט א' גרוניס
כבוד השופטת ע' ארבל
כבוד השופט א' רובינשטיין
המערער:
דיאב עורסאן
נ
ג
ד
המשיב:
מדינת ישראל
ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטים ר' יפה-כץ, ו' מרוז וא' ואגו) בתפ"ח 993/04
תאריך הישיבה:
כ"ח באייר התשס"ח
) 02.06.08 (
בשם המערער:
עו"ד עימראן חרבג'י
בשם המשיב:
עו"ד דותן רוסו
פסק דין
השופט א' גרוניס:
1.
בית המשפט המחוזי בבאר שבע הרשיע את המערער, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ובעבירה של מעשה סדום לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לאותו חוק. בעקבות ההרשעה גזר בית המשפט על המערער מאסר בפועל של ארבע שנים (בניכוי תקופת מעצרו) ומאסר מותנה בן שנה אחת. כמו כן, חויב המערער בתשלום פיצוי למתלוננת בסכום של 45,000 ש"ח. הערעור מופנה נגד הכרעת הדין ולחלופין נגד גזר הדין.
2.
כתב האישום מתאר אירוע שהתרחש, לפי הנטען, בחמאם התורכי בעיר אילת ביום 15.7.04. המתלוננת הגיעה למקום לשם קבלת עיסוי מן המערער, אשר עבד שם כמעסה. תוך כדי העיסוי, ושעה שהמתלוננת שכבה על ביטנה, הוריד המערער את חלקו התחתון של בגד הים שלה בניגוד לרצונה ומיד אחר כך החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה ולפי הטבעת שלה. הערכאה הדיונית נתנה אמון מלא בעדותה של המתלוננת, שתיארה את האירוע, אשר תמציתו הובאה בכתב האישום. מנגד, בית המשפט לא נתן כל אמון בדבריו של המערער, אשר הכחיש כי הוריד למתלוננת את חלקו התחתון של בגד הים בניגוד לרצונה וטען כי הדבר נעשה בהסכמתה. בצד עדותה של המתלוננת, היו בפני בית המשפט ראיות נוספות שתמכו בדבריה וחיזקו אותם.
3.
בטענותיו בערעור תקף המערער באופן חזיתי את האמון שנתן בית משפט קמא בדבריה של המתלוננת. המערער ביקש להצביע על פערים וסתירות בין דברי המתלוננת במשטרה לבין דבריה בעדותה. כמו כן, טען המערער כי אין זה כלל מתקבל על הדעת שעשה את המיוחס לו, שכן במקום בו ארע המקרה הנטען היו אנשים נוספים. לטענתו, אין לקבל שהוא יבצע מעשה כמו זה הנטען, שעה שבקירבת מקום היו אנשים נוספים.
4.
אין מקום לקבל את השגותיו של המערער על הכרעת הדין. כאמור, בית המשפט המחוזי נתן אמון מלא בעדותה של המתלוננת. מיותר לחזור על הכלל האומר, שערכאת הערעור לא תתערב, דרך כלל, בממצאי עובדה המבוססים על קביעות באשר למהימנותם של עדים. במקרה הנוכחי הובאו בפני בית המשפט המחוזי ראיות נוספות בצד עדותה של המתלוננת. כך, העידו מטעם המשיבה אנשים מסוימים בכל הנוגע למצבה הנפשי של המתלוננת מיד לאחר האירוע. בין אלה היו פקידת הקבלה, עובדת סוציאלית ואיש משטרה. יתרה מכך, התנהגות מסוימת של המערער ודברים שאמר יש בהם משום ראשית הודיה. כך, המערער בכה בעת מפגש בינו לבין המתלוננת בנוכחותה של פקידת הקבלה, שנערך מיד לאחר ההתרחשות. פקידת הקבלה העידה על כך שהמערער היה נבוך, דיבר כשראשו מוטה מטה בעודו בוכה. המערער אף חזר והתנצל הן בפני פקידת הקבלה והן בפני חוקר המשטרה שגבה את אמרתו הראשונה. כלומר, התנהגותו של המערער הצביעה על תחושת אשם. אשר לנוכחותם של אנשים נוספים בקירבה למקום ההתרחשות: התברר, כי העיסוי ניתן למתלוננת על ידי המערער בחדר פנימי ובמקום בו לא נמצאו אנשים נוספים. המסקנה המתבקשת היא שאין יסוד לערעור על ההרשעה.
5.
המערער טען באופן חלופי כי העונש שהושת עליו חמור יתר על המידה. נטען, כי מדובר באדם צעיר, שהיה בעת האירוע בן 27 שנים, בלא עבר פלילי. עוד נטען, שהוא שהה במעצר בית במשך תקופה ארוכה מאוד וכי לא ניתן משקל לנתון זה. המערער הפנה לפסקי דין שונים במטרה להראות כי במקרים חמורים יותר הוטלו עונשים קלים מן העונש שהושת עליו.
6.
לא מצאנו ממש אף בערעור על חומרת העונש. יש לזכור, כי המערער ביצע הן עבירת אינוס והן עבירה של מעשה סדום. הוא ביצע את המעשים תוך ניצול האמון שניתן בו ותוך ניצולה של הסיטואציה, שעה שהעניק למתלוננת טיפול פרא-רפואי. בניצול האמור יש מרכיב מיוחד של חומרה. זאת ועוד, לא ניתן להתעלם מהאמור בתסקיר הקורבן שהוגש לבית המשפט המחוזי. המתלוננת אמנם סבלה ממצב נפשי רגיש עוד לפני המקרה, אך המעשה אותו ביצע המערער גרם להרעה במצבה הנפשי עד כדי פגיעה בתפקודה. המתלוננת אף נזקקת לטיפולים פסיכיאטריים. ברור, כי הנתונים שצוינו מובילים למסקנה, כי העונש שהושת אינו חמור כלל וכלל, ובוודאי שאינו חמור במידה כזו שתצדיק התערבות של ערכאת הערעור. אף העובדה שהמערער שהה במעצר בית תקופה ארוכה אינה צריכה להוביל להפחתה של תקופת המאסר שהושתה עליו.
7.
אי לכך, הננו מחליטים לדחות את הערעור על שני ראשיו.
ניתן היום, כ"ח באייר התשס"ח (2.6.08).
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט