ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 5182/98
בפני: כבוד השופט י' קדמי
כבוד השופט י' זמיר
כבוד השופט מ' אילן
המערער : פלוני
נגד
המשיב ה : מדינת ישראל
ערעור על פסק הדין שנתן ביום
7.7.98 בתפ"ח 3053/97 של בית
המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו
על ידי השופטים א' שטרסנוב
ז' המר ש' טימן
תאריך הישיבה:
ב' באייר תשנ"ט (18.4.99)
בשם
המערער : עו"ד דרמן (מי זהב) דורית
בשם
המשיב ה: עו"ד תמר בורנשטיין
פסק-דין
השופט י' קדמי:
1. פתח דבר
המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ת.פ.ח. 3053/97) בעבירות של אינוס בנסיבות מחמירות ושל מעשה מגונה בנסיבות מחמירות, שביצע בהזדמנויות רבות במשך השנים 1987-1990, בבת דודו הקטינה ע. (להלן: המתלוננת); ונדון בשל כך לשתים עשרה שנות מאסר, מתוכן תשע שנים לריצוי בפועל ולשלוש שנים על תנאי.
הערעור מכוון כנגד ההרשעה וכנגד מידת העונש.
2. העובדות
להלן, בתמצית, עיקרי העובדות הדרושות לבירור הערעור:
א.המערער (יליד 1952) והמתלוננת (ילידת 1.9.77) הינם בני דודים שהתגוררו עם משפחותיהם בשכנות באחד המושבים. לגירסת המתלוננת, המערער ביצע בה מעשים מגונים ובעל אותה, בניגוד לרצונה, מאז מלאו לה עשר שנים ועד שנתגלתה הפרשה ביום 2.12.90.
ב.בבוקרו של היום האמור, נכנס המערער לביתה של המתלוננת - שהיתה אותה שעה לבדה - נעל מאחוריו את הדלת, התיישב לידה והחל נוגע בחזה, ובאיבר מינה, מעל לבגדיה. המתלוננת ביקשה מהמערער להפסיק, אך הוא המשיך בשלו. בינתיים הגיע למקום אביה של המתלוננת והקיש בדלת הנעולה. המערער נבהל ונכנס לשירותים; ולשאלת האב - לאחר שנכנס לדירה - מי נמצא בשירותים, השיבה המתלוננת כי זהו אחיה.
ג.תשובתה של המתלוננת לא הניחה את דעתו של האב והוא יצא מן הבית, הציץ דרך החלון אל תוך השירותים, והבחין שהמערער נמצא שם ולא בתנוחה של שימוש במקום. האב חזר ונכנס לדירה, נעל את הדלתות ודרש מהמערער לצאת מהשירותים; וכשיצא, הטיח בפניו: "באת להתעסק עם הילדה שלי". המערער לא השיב ולדברי האב "ברח כמו חתול".
ד.לאחר שהמערער עזב את הדירה, שאל האב את המתלוננת "אם הוא התעסק איתה". המתלוננת השיבה בחיוב, וסיפרה לאביה: כי המערער מקיים עמה יחסי קירבה אינטימיים - לרבות בעילה - מזה מספר שנים; וכי לאחר שהופיע אצלה המחזור חדל מבעילתה לפי דרישתה, אך המשיך במגעים מגונים בחזה ובאיבריה האינטימיים.
ה.בעקבות הדברים שאמרה לאביה, נבדקה המתלוננת - בעצה אחת עם אחיו של המערער ונמצא, כי היא איננה בתולה. לנוכח המימצא הזה ולאחר שהאב התייעץ עם בני המשפחה, הגישה המתלוננת תלונה למשטרה.
ו.התלונה הוגשה ביום 8.12.91. כאשר בקשו החוקרים לגבות את תגובתו של המערער, התברר כי הלה עזב את הארץ ביום 10.12.91. המערער שהה באנגליה במשך כשש שנים, וחזר ארצה רק בינואר 1997 בזהות בדויה לצורך טיפול רפואי. עם שובו, התייצב המערער במשטרה מיוזמתו - באמצעות סניגורו - מבלי שיעצר.
ז.בהודעתו, הכחיש המערער כל קשר בעל אופי מיני בינו לבין המתלוננת; וטען כי המדובר בעלילה שמקורה בטינה עזה שנוטר לו אביה של המתלוננת על רקע הבחירות שקוימו במושב שבו הם מתגוררים.
עוד הוסיף המערער בהודעתו ובעדותו, כי כאשר יצא לחו"ל לא ידע שהוא מבוקש על ידי המשטרה. ברם, בעדותו בבית המשפט סיפר, כי עזב את הארץ על-פי עצתו של חבר, משפטן שהסביר לו כי מוטב שהמשפט יתנהל לאחר שימלאו למתלוננת ארבע עשרה שנים וניתן יהיה לחקור אותה במהלך המשפט.
ח.במהלך הדיון, התברר לב"כ של המערער כי מרשה לוקה בנפשו. לבקשתה, נבדק המערער על ידי הפסיכיאטר המחוזי ד"ר קליאן, אשר קבע - לאחר ששמע מפיו של המערער פרטים על הרקע הפסיכיאטרי שלו - שהוא מסוגל לעמוד בדין וכי בתקופה הרלוונטית נשא באחריות למעשיו.
מאוחר יותר, סמוך למועד הטיעון לגזה"ד, הגיע לרשות ב"כ של המערער מידע נוסף - בעיקרו תעודות רפואיות - לפיו הוכר המערער, על ידי המוסד לביטוח לאומי, בשנים שעליהן מדברת המתלוננת, כחולה נפש שאינו מסוגל לעבוד. לנוכח גילויו של המידע האמור - שכלל מימצאי בדיקות שנערכו מטעם המוסד לביטוח לאומי - בקשה ב"כ של המערער לדחות את הדיון לצורך קיומן של בדיקות פסיכיאטריות נוספות, לרבות השלמת הבדיקה על ידי ד"ר קליאן. הבקשה נדחתה ברוב דעות, לאחר ניתוח יסודי של התעוד הרפואי ואגב העדפת המסקנות שאליהן הגיע ד"ר קליאן על פני עמדותיהם של מומחים אחרים.
3.הדיון בבית המשפט המחוזי
א.בית המשפט המחוזי נתן אמון מלא בגירסתה של המתלוננת; ודחה את טענותיה של ב"כ המערער כנגד מהימנותה וכנגד היכולת לסמוך הרשעה על דבריה.
מאידך גיסא, דחה בית המשפט המחוזי את גירסתו של המערער, לפיה חברה המתלוננת אל אביה וטפלה עליו עלילה כוזבת על רקע טינה ששומר לו אביה.
ב.בית המשפט המחוזי מצא סיוע ותמיכה לגירסתה של המתלוננת בהתנהגותו של המערער: ראשית - בכך שנעל את הדלת לאחר שנכנס לביתה של המתלוננת; שנית - בכך שלא הכחיש מייד את האשמה שהשתמעה מהשאלה שהציג לו אביה של המתלוננת כאשר יצא מן השירותים, אלא "ברח כמו חתול"; ושלישית - בכך שנמלט לחו"ל מהליכי החקירה אותם צפה, וחזר לארץ בזהות בדויה.
ג.במצב דברים זה, הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.
4.הערעור כנגד ההרשעה
א.את ערעורה כנגד ההרשעה מבססת ב"כ של המערער - בעיקרו של דבר - על שניים אלה: ראשית - על הטענה שהמערער אינו מסוגל לעמוד לדין ואינו נושא באחריות פלילית למעשים המיוחסים לו בשל היותו חולה נפש; ושנית - על הטענה שבית המשפט שגה בקבעו כי ניתן לבסס הרשעה על פי גירסתה של המתלוננת כעדה יחידה.
ב.את עמדתה בקשר למצב בריאות הנפש של המערער, סומכת הסניגורית על התעודות הרפואיות העומדות בבסיס החלטת המוסד לביטוח לאומי להכיר בו כ"חולה נפש".
על פי בקשתה של הסניגורית - התבקש ד"ר קליאן, בפתח הדיון בערעור, ליתן חוות דעת משלימה "ביחס לשורת אחריותו הפלילית של המערער במועד ביצוע העבירות וביחס ליכולתו לעמוד בדין". זאת, על בסיס "עיון בחומר הרפואי שיוגש לו על ידי הסניגורית" וכאשר נתונה בידיו האפשרות לערוך כל בדיקה או מבחן שימצא לנכון.
בחוות הדעת המשלימה שהגיש ד"ר קליאן, נאמר:
"אל מול התעודות הרפואיות בהן נקבע כי הנ"ל הינו חולה נפש, עומדים ממצאי ההסתכלות ביחידת המיון וההשהייה בבית החולים 'טירת הכרמל'. במהלך תקופה זו לא ניצפו אצל הנבדק סימני מחלת נפש פעילה והוא אובחן כבעל הפרעת אישיות.
הסתכלות פסיכיאטרית בתנאי אישפוז גוברת על כל בדיקה פסיכיאטרית חד-פעמית לנבדק בעבר"
ד"ר קליאן חזר ובדק את המערער - בהשתתפותו של ד"ר מ. בירגר, מנהל החטיבה הפסיכיאטרית שליד שב"ס - ועל בסיס כל החומר שהיה בפניו קבע: ראשית - כי במצבו הנוכחי המערער מסוגל לעמוד לדין; ושנית - כי בעת שארעו המעשים המיוחסים לו, היה המערער אחראי למעשיו.
לנוכח האמור בחוות הדעת המשלימה של ד"ר קליאן - אותה אנו מקבלים כמכרעת בכל הקשור למצב בריאות הנפש של המערער לענין אחריותו הפלילית ויכולתו לעמוד בדין - נשמט הבסיס מתחת לטענת הערעור הראשונה.
ג.כנגד האמון המוחלט שנתן בית המשפט המחוזי בגירסת המתלוננת, העלתה ב"כ המערער שורה של השגות, המתמקדות, בעיקרו של דבר, בשניים אלה. ראשית - בטענה שגירסתה של המתלוננת מתאפיינת בחוסר סבירות קיצוני: לדבריה התקיימו המגעים עם המערער עשרות פעמים בשבוע במשך שנים ארוכות והיא הרבתה להתקלח, לקרצף את גופה ולכבס את תחתוניה מבלי שאיש מבני משפחתה יבחין בכך; כאשר במשך כל אותה תקופה שמרה על יחסים קרובים עם אחותו של המערער והרבתה לבקר בבית משפחתו ולהיעזר בו בהכנת שיעוריה, דבר שאינו מתיישב עם "התעללות" בה. ושנית - בהצבעה על קיומן של סתירות ואי התאמות, בין דבריה של המתלוננת בהודעות שמסרה במשטרה לבין דברים שאמרה בעדותה בבית המשפט; ועל תמיהות ואי התאמות בנושאים שונים, שנתגלו בין גירסתה של המתלוננת לבין הדברים שמסר בעדותו אביה.
בית המשפט המחוזי היה ער להשגות אלו ודחה אותן: ראשית - בהתחשב בגילה של המתלוננת בעת ההתרחשות - שתחילתה בהיותה כבת עשר שנים - ובשעה שנתנה את הודעתה במשטרה, בהיותה כבת ארבע עשרה שנים; ושנית - לנוכח הזמן הרב שחלף מאז שהפרשה נחשפה ועד למתן עדותה בבית המשפט (בהיותה כבת 20). המתלוננת נחקרה חקירה נגדית עניינית והתרשמותם של רוב השופטים בבית המשפט המחוזי היתה שניתן לסמוך על דבריה. השופט בעל דעת המיעוט, הצביע על נקודות אחדות בעדותה של המתלוננת שהטרידו אותו, אך בסופו של דבר צירף את דעתו לדעת חבריו, לנוכח הראיות האחרות שתמכו בגירסת המתלוננת באופן שלא נותר אצלו ספק סביר סביר באשמתו של המערער.
כידוע, מירווח התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי המהימנות שקובעת הערכאה הדיונית הינו מצומצם לנסיבות חריגות, בהן התעלמה הערכאה הדיונית מראיות שבאו בפניה או שהחלטתה בענין זה לוקה בחוסר סבירות קיצוני. נסיבות כאלו לא התקיימו במקרה דנא.
ד.בערעורה הוסיפה וטענה ב"כ של המערער, כי בית המשפט לא יצא ידי חובת ההנמקה לעדות יחידה של קרבן של עבירת מין, כאמור בסעיף 54א(ב) לפקודת הראיות.
עמדה זו אינה מקובלת עלי. בית המשפט המחוזי ציין בהכרעת הדין כי מצא לגירסת המתלוננת תמיכה בראיות חיצוניות כמפורט להלן: ראשית - בעובדה שבבדיקתה של המתלוננת התברר שאינה בתולה כאשר ממצאי הבדיקה אינם תומכים באפשרות שהמתלוננת נולדה כך ואין בחומר הראיות כדי להקים ספק שמא נבעלה על ידי אחר. ושנית - בנסיבות שבהן נתפס המערער על ידי אבי המתלוננת בשירותים; ובריחתו, סמוך לאחר מכן, מן הארץ. שני גורמים אלה עשויים היו לספק "סיוע", אילו נדרש כזה; ובוודאי שיש בהם כדי לענות על דרישת ההנמקה האמורה.
ה.סיכומם של דברים: בית המשפט היה רשאי ליתן אמון מלא בגירסת המתלוננת; ולבסס עליה - כשלצידה הראיות התומכות בה כמפורט לעיל - את הרשעת המערער בעבירות שיוחסו לו.
5.הערעור כנגד גזר הדין
בגזר הדין, ציין בית המשפט כי הוא מביא בין שיקוליו באשר למידת העונש, את מצב בריאותו של המערער: הן מצב בריאותו הפיזי, כמי שסובל ממחלת ריאות קשה; והן מצב בריאותו הנפשי, כמי שסובל ממצב דיכאוני ומחרדות קשות.
לטענתה של ב"כ המערער, לא נתן בית המשפט המחוזי משקל הולם למצב בריאות הנפש שלו, אשר גם אם אין בו כדי לפטור אותו מאחריות יש ליתן לו משקל נכבד לענין העונש שעליו לרצות.
עמדת הסניגורית אינה מקובלת עלי. בית המשפט המחוזי הדגיש "כי אלמלא נסיבות מקלות אלה" - מצב הבריאות הפיזי והנפשי - היה ממצה את הדין עד תום עם המערער, לנוכח החומרה היתירה המאפיינת את המעשים שביצע במתלוננת; ובפועל אכן לא מיצה עמו את הדין, כפי שהתחייב מחומרת ההתנהגות המתמשכת העומדת בבסיס הרשעתו.
ולא למיותר יהיה להדגיש בהקשר זה, שבחוות דעתו הבסיסית קבע ד"ר קליאן בשעתו - לאחר ששמע מפיו של המערער כי אושפז בבית החולים טירת הכרמל בשל החרפת סימפטומים פסיכוטיים, שוחרר משם עם אבחנה מבדלת בין "הפרעת אישיות" ו"סכיזופרניה" והומלץ על המשך טיפול במרפאה - כדלקמן: "איני רואה כל קשר , בין המעשים המיוחסים לנבדק לבין מחלתו הנפשית (באם זו קיימת)" (ההדגשה שלי - י.ק.).
על אף עמדה זו של ד"ר קליאן, נתן בית המשפט המחוזי בגזר הדין משקל לא מבוטל למצב בריאות הנפש של המערער; ואין מקום להתערבות מצידנו להקלה נוספת בהקשר זה.
אשר למצב בריאותו הפיזי של המערער, לא נעלמה מעמנו חוות דעתו של פרופ' ברודרמן בדבר חומרתה היתירה של מחלת הריאות שבה הוא לוקה. ברם, לא שמענו טענה האומרת ששלטונות הכלא אינם מסוגלים להבטיח למערער טיפול רפואי נאות; ואם, חלילה, יורע מצבו, יטופל עניינו בדרך הקבועה לכך בחוק. במצב הדברים הנוכחי, אין מקום להתערבות בהקשר זה מצדנו.
6. סוף דבר
הנני מציע לחברי הנכבדים לדחות את הערעור הן לענין ההרשעה והן לענין גזר הדין.
ש ו פ ט
השופט י' זמיר :
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט מ' אילן :
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט, כאמור בפסק-דינו של השופט י' קדמי. ניתן בזה צו לאיסור הפרסום של כל פרט שיש בו כדי לזהות את המתלוננת.
ניתן היום, ה' באב תשנ"ט (18.7.99).
ש
ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98051820.
H05