ע"פ 5211/09 אחמד אבו ראס נ. מדינת ישראל

א.

בקשה להקלה בתנאים לאחר שבקשת העורר לעיכוב ביצוע של עונש מאסר נתקבלה על ידי בית משפט זה (השופט לוי) ביום 25.6.09.

ב.

המבקש, יליד 1940, הורשע בבית המשפט המחוזי, על פי הודאתו, בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות ותקיפה. המדובר במעשים שנעשו בצוותא עם בנו (להלן הנאשמים ) נגד שכניהם – אם ובנה (להלן המתלוננים ) – שעמם התגלע סכסוך בגין שביל גישה לביתם. על פי המתואר בכתב האישום המתוקן (בו הודה המבקש), ביום 29.9.08 התפרץ ויכוח אלים בין משפחתו של המבקש למתלוננים בעקבות חסימת שביל הגישה על ידי בנו של המבקש. במהלך הויכוח היכו הנאשמים, באמצעות מקלות ומוט ברזל, בפניה של המתלוננת ובגבו של המתלונן. כתוצאה מהאירוע נגרמו למתלוננת, בה פגע המבקש, חבלות של ממש, אשר הצריכו אשפוז.

ג.

בית המשפט המחוזי הורה (ביום 20.11.08) על שחרורו של המבקש למעצר בית בבית אחותו, על הפקדת ערבויות עצמיות ומצד המפקחים, על איזוק אלקטרוני ועל איסור יציאה מן הארץ. ההחלטה ניתנה בניגוד לדעת המשיבה, לאחר שהתסקיר בעניינו המליץ על חלופת המעצר, אך גם ציין כי קיימת מסוכנות בינונית לגביו. בית המשפט קבע שתוספת האיזוק האלקטרוני למעצר הבית המרוחק תביא לאיון המסוכנות.

ד.

בגזר הדין מיום 2.6.09 התייחס בית המשפט המחוזי לחומרת העבירות בהן הורשעו המבקש ובנו, והביע צער על כך שהמבקש, למרות גילו, לא ראה לנכון להרגיע את הרוחות אלא דווקא להלהיטן. עוד צויין, כי בעברו של המבקש שתי עבירות אלימות, שהאחרונה שבהם משנת 1998, וכי לא ריצה עונש מאסר. מנגד נזכר, כי התנהגות המבקש היתה מינורית לעומת התנהגות הנאשם האחר, בנו, וכן כי הודה והביע חרטה ואף דאג להפקדת סכום הפיצוי. כן התחשב בית המשפט בתקופה בה שהה העורר במעצר בית עד לאותו הזמן. בסופו של יום הושתו על המבקש 7 חודשי מאסר בפועל, בניכוי תקופת המעצר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים; קנס בסך 4,000 ₪ או 15 ימי מאסר תמורתם.

ה.

ביום 24.6.09 הגישו המבקש ובנו ערעור לבית משפט זה ועמו בקשה לעיכוב ביצוע. בהודעת הערעור ביקשו השניים לחזור בהם מההודיה, בנימוק כי ייצוגם הקודם בבית המשפט קמא היה לקוי. בין היתר צויין, כי סניגורם לא עיין בחומרי החקירה, ולא הציג בפניהם את תנאי הסדר הטיעון כהוייתם. עוד נטען, כי ההודיה ניתנה בשל לחצים שהופעלו עליהם מצד המשפחה וסניגורם, ולא מתוך רצון הנאשמים. לגופו של עניין נטען, כי לפגיעתו הקשה של המתלונן אחראים אחרים שהשתתפו בתגרה, ולא מי מהנאשמים.

ו.

על סמך הבקשה לחזרה מההודיה הוגשה בקשה לעיכוב העונש עד לפסק הדין בערעור. נטען, כי סיכויי הערעור טובים, וכי אף בית המשפט קמא הסכים לעיכוב הביצוע בין מועד מתן גזר הדין ועד ליום 2.7.09. יצויין, כי בבקשה לעיכוב ביצוע לא הופיעה התייחסות לתנאי מעצר הבית של המבקש. ביום 25.6.09 החליט בית משפט זה (השופט לוי) כי ביצוע עונש המאסר שנגזר למבקש יעוכב עד למתן פסק הדין בערעור, אולם בקשה לעיכוב תשלום הפיצוי למתלונן נדחתה (החלטה מיום 23.7.09).

ז.

בבקשה הנוכחית, מתבקש שחרור ממעצר הבית בו נתון המבקש, הן בשל שינוי נסיבות והן בשל הזמן שחלף (בהתאם לסעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996). בבקשה ובדיון נטען, כי המבקש שוהה מזה עשרה חודשים במעצר בית בפיקוח, וכי לא הפר את תנאי שחרורו, והוא נהג באחריות; ניתן איפוא ליתן בו אמון, בהיעדר מסוכנות. עוד נטען, כי המבקש הוא אדם דתי, וכי תנאי מעצר הבית אינם מאפשרים לו למלא מצוות דת אחדות – היינו, תפילה חמש פעמים ביום במסגד הקרוב לבית מגוריו, וביחוד בחודש רמדאן ובחג עיד אל-פ'יטר. עניין זה והימשכות מעצר הבית, נטען, מכבידים עליו, במיוחד בשים לב לגילו. נטען, כי עשרה חודשי מעצר בית מלא הם זמן ניכר בעבור המבקש. עוד נטען, כי מצבו הנפשי והרפואי החמירו מאז מעצר הבית, והמשך המעצר עלול להביא להידרדרות במצבו. הודגש, כי אם יוותר המבקש במעצר בית, עלולה תקופת מעצר הבית לארוך מעבר לתקופת המאסר שנגזרה עליו. בחזית אחרת טוען המבקש, כי עצם החזרה מן ההודיה, עליה נסב הערעור לבית משפט זה, כמוה כשינוי נסיבה, המצדיק עיון מחדש בהחלטה על מעצר הבית. צויין, כי הדיון בערעור נקבע לחודש דצמבר 2009, ובכל מקרה יחלוף זמן ניכר. עצם ההליך מהוה - כך נטען – הרתעה לעורר שלא יפר תנאים.

ח.

עו"ד מנחם טענה למדינה, כי נפלו טעויות בבקשה: עם הגשת כתב האישום התבקש מעצר עד תום ההליכים; לאחר תסקיר שוחרר המבקש למעצר בית בפיקוח אלקטרוני בבית אחותו; הוא הגיש בקשה לעבור למעצר בית בביתו והבקשות נדחו. רק במארס 2009 הועבר למעצר בבית אחותו, לאחר ההרשעה. במעבר לביתו, כמעט כחודש לאחר שהושת איזוק אלקטרוני, הוברר כי האיזוק לא מומש, ובית המשפט יפשר חרף זאת את האיזוק;

אך משלא הוסדר הדבר ב-7.5.09 הוחלט על מעצר, נוכח היעדר האיזוק וכן הפרה. המבקש שוחרר לחלופה הנוכחית רק לאחר בקשת עיכוב ביצוע של גזר הדין, וזאת למעצר בית בבית אחותו למעט איזוק אלקטרוני. באת כוח המדינה סיכמה איפוא, כי קשה לקבל את טענת האמון במבקש; הטענות כאילו עומדת למבקש חזקת חפות

אינן נכונות כיון שהורשע, אף שהוא מבקש לחזור מהודייתו. נטען עוד, כי עניין היציאה לתפילות אינו מצדיק את ביטול מעצר הבית; בבתי הסוהר מאפשרים למוסלמים רק ביום שישי יציאה לתפילות.

י.

לאחר עיון איני רואה מקום להיעתר לבקשה בעיקרה, נוכח ההיסטוריה המתוארת מעלה. מעצר הבית יימשך עד להכרעה בערעור המבקש; ראו גם החלטתי מהיום בבקשת בנו של המבקש, בע"פ 5326/09. ואולם, אאפשר למבקש לצאת מלווה במפקח , רק לתפילת הצהריים ביום שישי במסגד (ראו בש"פ 10697/05 אזברגה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). עליו לשוב לביתו מיידית עם סיום התפילה, בליווי כאמור.

יא.

ערעור המבקש ואביו יישמע, כאמור בהחלטה בע"פ 5211/09, במחצית השניה של נובמבר 2009, יחד עם ערעור בנו.