ע"פ 5211/09 אחמד אבו ראס נ. מדינת ישראל

א.

בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר שהושת על המבקש ביום 2.6.09 בבית המשפט המחוזי בנצרת (השופטת מוניץ) בתיק פ' 144/08.

עובדות והליכים

ב.

המבקש – כיום אסיר - הורשע בבית המשפט המחוזי, על פי הודאתו, בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, איומים והיזק בזדון. המדובר במעשים שנעשו בצוותא עם אביו ואחיו (להלן הנאשמים ) נגד שכניהם – אם ובנה (להלן המתלוננים ) – שעמם התגלע סכסוך בגין שביל גישה לביתם. על פי המתואר בכתב האישום המתוקן (בו הודה המבקש), ביום 29.9.08 התפרץ ויכוח אלים בין משפחתו של המבקש למתלוננים בעקבות חסימת שביל הגישה על ידי אחיו של העורר. במהלך הויכוח היכו הנאשמים, באמצעות מקלות ומוט ברזל, בפניה של המתלוננת ובגבו של המתלונן. לאחר מכן, כך נטען, השליכו המבקש ואחיו אבנים לעבר ביתם של המתלוננים וגרמו לניפוצן של שמשות הבית. כתוצאה מהאירוע נגרמו למתלונן פגיעות ושברים בעמוד השדרה ובחוליות הגב, ונכון ליום גזר הדין היה משותק בפלג גוף תחתון.

ג.

ביום 20.11.08 הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים. נקבע, כי מעשיו של המבקש מעידים על מסוכנותו, ואין בחלופת מעצר כדי לאיינה. עוד צויין, כי שירות המבחן לא המליץ על חלופת מעצר בעניינו של המבקש, נוכח קשייו בשליטה עצמית, תגובתו האימפולסיבית במצבי לחץ, והעדר חלופה מתאימה.

ד.

בגזר הדין התייחס בית המשפט המחוזי לחומרת העבירות בהן הורשע המבקש, ולאינטרס הציבורי שבהטמעת סטנדרטים של התנהגות בציבור. מנגד נזכר, כי המבקש ומשפחתו פיצו את המתלוננים וביקשו לערוך עמם סולחה. עוד נאמר, כי למבקש אין עבר פלילי מכביד, הוא הודה במיוחס לו והביע חרטה על מעשיו. בסופו של יום הושתו על המבקש חמש שנים וחצי מאסר בפועל; שנתיים מאסר על תנאי; קנס בסך 8,000 ₪; ופיצוי המתלונן בסך 50,000 ₪.

מאז מצוי המבקש במאסר.

ה.

ביום 24.6.09 הגישו המבקש ואביו ערעור לבית משפט זה ועמו בקשה לעיכוב ביצוע. בהודעת הערעור ביקשו השניים לחזור בהם מההודיה, בנימוק כי ייצוגם בבית המשפט דלמטה היה לקוי. בין היתר צויין, כי סניגורם לא עיין בחומרי החקירה, ולא הציג בפניהם את תנאי הסדר הטיעון כהוייתם. עוד נטען, כי ההודאה ניתנה מלחצים שהופעלו עליהם מצד המשפחה וסניגורם, ולא מתוך רצון הנאשמים. לגופו של עניין נטען, כי לפגיעתו הקשה של המתלונן אחראים אחרים שהשתתפו בתגרה ולא מי מהנאשמים.

ו.

על סמך הבקשה לחזרה מההודייה הוגשה בקשה כאמור לעיכוב העונש, עד לפסק הדין בערעור. היא הוצגה גם כבקשה לעיון נוסף במעצר עד תום ההליכים. נטען, כי סיכויי הערעור טובים, וכי תחילת ריצוי עונש המאסר עלולה לייתרו. עוד נטען, כי עיכוב ביצוע העונש מוצדק גם נוכח חומרתן הפחותה יחסית של העבירות בהן הורשע המבקש, ובשל עברו הפלילי שאינו מכביד. לחלופין התבקש בית המשפט להורות על הזמנת תסקיר בעניינו של המבקש ולשחררו לחלופת מעצר. בין היתר צויינו נסיבותיו האישיות, היותו בעל משפחה שפרנסתה תלויה בו ושאין בצקלונו הרשעות חמורות. עוד הוצגה בבקשה חלופת מעצר למבקש בתנאי מעצר בית, תחת פיקוח ובערבות מתאימה, אשר לטענתו תאיין את מסוכנותו.

ז.

בדיון בפני – משהוסבר כי אין המדובר בבקשה לעיון נוסף במעצר, כפי שנוסחה הבקשה בין היתר באורח תמוה - חזר בא כוחו של המבקש על הבקשה לעיכוב ביצוע והנימוקים שבצדה. באת כוח המשיבה טענה מנגד, כי אין מקום לעכב את ביצוע העונש. הוסבר, כי סיכויי הערעור אינם גבוהים, וכי אין בטיעוניו של המבקש הצדקה לחזרה מהודייה. עוד נאמר, כי תקופת המאסר שהושתה על המבקש (חמש שנים וחצי) ארוכה דייה, ואין בתחילת ריצוי המאסר כדי לאיין את הערעור. בהקשר זה נמסר, כי המשיבה עירערה על קולת העונש, וייתכן כי ככל שיתקבל הערעור יוארך עונש המאסר.

דיון והכרעה

ח.

עיכוב ביצועו של עונש מאסר נבחן באמות-מידה אחדות, ובהן חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; אורך תקופת המאסר; טיב הערעור וסיכויי הצלחתו; עברו של נידון; ונסיבותיו האישיות (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241, 282-277 (השופטת - כתארה אז-ביניש)). לאחר העיון חוששני, כי אין בנסיבות המקרה הנוכחי כדי להצדיק עיכוב ביצוע, ונזכור כי המבקש אסיר מכבר. המדובר במעורבות פעילה של המבקש באירוע אלימות קשים שתוצאתו קשה. בגזר דינו תיאר בית המשפט קמא את חומרת המעשים ונסיבות ביצוען:

"בפנינו מקרה שנעשה באכזריות רבה, המתלונן שראה כי אימו הותקפה על ידי

נאשם 2 (הוא אביו של המשיב - א"ר), ביקש לסייע לה... הנאשם 1 (הוא המשיב - א"ר), התקדם לעברו ותקף אותו באמצעות מוט ברזל בעורפו בכוונה להטיל בו מום, לגרום לו לחבלה חמורה. המכות שהכה הנאשם 1 במתלונן גרמו לתוצאה כה קשה שפגעה לא רק במתלונן אשר הפך נכה הזקוק לעזרת משפחתו אלא פגעו באשתו בילדיו ובמשפחה כולה. המתלונן כפי שתואר מעלה, הפך לשבר כלי ללא יכולת לתפקד".

כעולה מהאמור, נהג המבקש באלימות קשה וחסרת רסן כלפי המתלונן, שהגיע לזירת האירוע כדי להגן על אמו. המדובר בסכסוך שכנים שאופן פתרונו הראוי הוא – ככל שהידברות אינה נושאת פרי – בדרך חוקית כגון פנייה למשטרה או תביעה אזרחית, ולא באמצעים פסולים בהם נקט המבקש. אמנם, כפי שציין בית המשפט קמא, עברו הפלילי של המבקש איננו מכביד, ברם מעשיו מעידים על מסוכנות רבה, ועל כן חוששני כי עיכוב ביצועו של העונש עלול לסכן את שלום הציבור (ראו ע"פ 9969/07 סלומון נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט ג'ובראן)).

ט.

עוד אציין, כי אף מרחף סימן שאלה באשר לסיכויי הערעור, ונדמה כי על

המבקש לעבור משוכה שאינה נמוכה כדי לשכנע בטיעוניו. דברים אלה מופנים בעיקר לבקשה לחזור מההודייה שנתנה בבית המשפט קמא. בקצרה ייאמר, כי חזרה מהודייה במסגרת הסדר טיעון אינה דבר של מה בכך, ובגינה יש להמציא נימוקים משכנעים המצביעים על נסיבות ייחודיות. על עניין זה עמד בזמנו השופט גרוניס בסכמו את ההלכה בעניין זה:

"סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי נאשם רשאי לחזור בו מהודיה שמסר במהלך המשפט אם הרשה זאת בית - המשפט 'מנימוקים מיוחדים שיירשמו'. בפסיקתו של בית - משפט זה נדונה השאלה מה הם אותם נימוקים מיוחדים המצדיקים מתן היתר לחזרה מהודיה. לא נקבעו מסמרות בעניין זה. ככלל, נפסק כי היתר כאמור יהא מוצדק רק בנסיבות חריגות. אלו מתקיימות למשל כאשר מתוך מכלול הנסיבות מתעורר חשש ממשי שהנאשם הודה באשמה בניגוד לרצונו החופשי, או תוך שהוא אינו מבין את משמעות הודייתו" (ע"פ

5561/09

מדינת ישראל נ' פלוני , פ"ד נח(4)145, 152 והאסמכתאות שם) .

מלבד האמור אציין, כי גם לעיתוי החזרה- כגון לאחר מתן גזר הדין, כענייננו - יש משקל נכבד במכלול השיקולים בכגון דא (ראו ע"פ 4988/07 ששון רחמינוב נ' מדינת ישראל

(לא פורסם) (השופטת פרוקצ'יה)).

י.

טענתו העיקרית של המבקש בהקשר זה היא, כי סניגורו הקודם לא עשה מלאכתו נאמנה והוליכו שולל. נטען, כי הסניגור שיכנע את המבקש להסכים להסדר טיעון, בהסבירו כי ההודאה תשחררו מעונש מאסר, וזאת ללא בחינת התיק והראיות לאשורם. עיון בבקשה ובתיק בית המשפט קמא מעלה קשיים בקשר לטענה זו. בתמצית ייאמר, כי ביום 10.3.09 הודו המבקש ואביו

(באמצעות מתורגמן) במיוחס להם בכתב האישום, ואף הצהירו כי יודעים הם שאין הסדר הטיעון חל חומרת העונש. וכנודע, ייצוג בלתי הולם, עשוי להוות בסיס לחזרה מהודיה רק במקרים חריגים, בהם מתגלה הפרת אמונים של הסניגור כלפי לקוחו, או ייעוץ משפטי לקוי שניתן מטעמים זרים (עניין פלוני , בעמ' 153; ע"פ 635/05 דענא נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט ד' חשין)). אומר, מבלי לטעת מסמרות, כי התקשיתי למצוא בבקשה הנוכחית טענה המצביעה על הפרת אמונים או שימוש באינטרס זר מצידו של הסניגור, המצדיקים חזרה מהודייה.

י"א.

מכל האמור חוששני כי אין מקום להיעתר לבקשה ואין לעכב את עונשו של

המבקש. עם זאת יוקדם הדיון בעניינו של המבקש למחצית השניה של נובמבר 2009.