ע"פ 4988/07 ששון רחמינוב נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

ערעור זה עוסק בתאונת דרכים קשה שהתרחשה בתאריך 1.1.06 בשעה 02:30. המערער נהג ברכבו כשהוא תחת השפעה של משקאות משכרים, ובבדיקה שנערכה לו לאחר התאונה נמצא כי ריכוז האלכוהול בדמו הוא 153mg% . אותה שעה שרר מזג אויר נאה, הראות היתה טובה, ושדה הראיה לפנים היה 150מ' לפחות. חרף כל אלה, התקרב המערער במהירות של כ- 123 קמ"ש לרכב שנסע לפניו ופגע בו מאחור. כתוצאה מהתאונה מצאה את מותה הלן אלייזה ז"ל, ונפצעו ארבעה אחרים – כולם נוסעיו של הרכב בו פגע המערער. בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי נטען, כי המערער נהג "בפזיזות ומתוך אדישות לתוצאות מעשיו, תוך שהוא נוטל בצורה מודעת סיכון בלתי סביר למשתמשים בדרך".

בהליכים שהתקיימו בבית המשפט המחוזי, יוצג המערער על ידי עוה"ד דוד גולן ואלי אנושי, המייצגים אותו גם בשלב הערעור. באריך 2.11.06, התייצבו בעלי הדין בפני השופט המלומד של בית משפט קמא, וכך נרשם מפיו של עו"ד גולן (ראו עמ' 5 לפרוטוקול). " הנאשם מבקש לחזור בו מהכפירה, ולהודות בעובדות כתב האישום כמות שהן ". המערער עצמו אמר לבית המשפט כי הוא מבין "קצת עברית", ועל כן התנדב אחיינו לתרגם את דבריו, וכך נרשם בפרוטוקול הדיון: " אני מבין ומודה בעובדות כתב האישום, אף אחד לא לחץ עלי, אף אחד לא הבטיח לי כלום ". בעקבות כך הורשע המערער בביצוען של עבירות הריגה לפי סעיף 298 לחוק וגרימת חבלה של ממש לפי סעיפים 62 ו-68(3) לפקודת התעבורה. הכרעת הדין ניתנה בתחילת חודש נובמבר 2006, והדיון נדחה לצורך הכנתו של תסקיר מבחן.

בתאריך 22.3.07, וככל הנראה על רקע העדר המלצה טיפולית של שרות המבחן, עשה המערער תפנית בעמדתו. הוא עתר, באמצעות סנגורו, להתיר לו לחזור מן ההודיה. את הבקשה הזו נימק הסנגור ב"הרגשה האובייקטיבית של הנאשם עצמו שמתחילת הדרך סבר וחוזר וסובר כעת, שלא אשם באירוע המדובר והטרגי" (ראו עמ' 9 לפרוטוקול); וכן בפסיקה של מותב אחר של בית משפט קמא בעבירות דומות. לשאלת בית המשפט השיב הסנגור, כי איש לא איים על המערער או לחץ עליו להודות במה שלא עשה, והוא הוסיף: "אני סבור שלא הבין את הודייתו" (עמ' 10). בפיו של הסנגור היה נימוק נוסף, היינו, "שממצאים בחומר החקירה הובילו אף הם למסקנה כי נכון לעתור לביטול ההודיה".

בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המערער, וכדין נהג. התקשינו להבין את הטענה בדבר "הממצאים החדשים" בחומר החקירה, שהרי עולה ממנה האפשרות שהסנגורים לא עשו מלאכתם נאמנה, כאשר לא בחנו את הראיות בטרם יעצו לשולחם להודות. התקשינו שבעתיים להבין את הטענה לפיה המערער לא הבין את הודייתו, הואיל ומותר להניח כי הוא נועץ עם סנגורו אשר הסביר לו במה הוא נאשם והשלכותיה של הרשעה אפשרית. ואם נותר ספק בשאלת הבנתו של כתב-האישום, לא נותר אלא לשוב ולהפנות לדבריו של המערער אשר תורגמו על ידי אחיינו, לאמור הוא הבין את המיוחס לו, הוא מודה בו, והוא עושה זאת ללא לחץ ומבלי שאיש הבטיח לו דבר. הנה כי כן, מדובר במי שלא מתקיימת בעניינו עילה כלשהי לביטול הודאתו, ועל כן לא נפל פגם בהרשעה.

באשר לעונש – בית המשפט המחוזי גזר למערער 30 חודשי מאסר ופסל אותו מנהיגה במשך 10 שנים. עונש זה, למי שקיפד את פתיל חייה של אשה ופצע ארבעה אחרים, תוך שהוא נוהג ברכב מנועי כשהוא נתון תחת השפעתם של משקאות משכרים – הוא עונש מתון ביותר. בתקופה בה תאונות הדרכים הפכו לנגע, וכאשר גורמים לכך לא מעט נהגים שיכורים, מתחייבת מדיניות ענישה מחמירה יותר, הואיל והרשות לנהוג היא זכות, ואת זו יש למנוע ממי שאינו ראוי לה, ומי שבדרך נהיגתו מהווה סכנה מוחשית למשתמשים אחרים בדרך.

נוכח כל האמור, הערעור נדחה.