ע"פ 5299/06 עמאר גאזי נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בחודש דצמבר 2004 נענה המערער להצעתו של אחר – באהאאלדין עבדאלג'ואד, לשדוד את המתלונן – סוכן מכירות של מכשירי טלפון סולולאריים וכרטיסי חיוג. לקשר זה הצטרפו עימאד בסיוני וסאהר חטאב, ואת זממם ביצעו בני החבורה בתאריך 4.12.04, בשעות צהרים. הם איתרו את המתלונן, ושלושה מהם – באהאאלדין, המערער וסאהר הלכו לקראתו. באהאאלדין הכה את המתלונן עם אלה בבטנו ובגופו, והמערער חטף את תיקו שהכיל כרטיסי חיוג, ספרי חשבונות וסכום של 70 אלף ש"ח במזומן. במהלך השוד החזיק סאהר בידו אקדח. הקושרים הסתלקו מהזירה עם רכב בו נהג עימאד, וחילקו ביניהם את השלל.

במהלך משפטו בפני בית משפט קמא כפר המערער בעובדות שיוחסו לו וטען כי היה במקום אחר. אולם, גרסתו לא זכתה לאמון, ובסופו של יום הורשע בעבירות של שוד בנסיבות מחמירות, קשר לפשע, נשיאה והחזקת נשק שלא כדין והשמדת ראייה - עבירות לפי סעיפים 402(ד), 499(א)(1), 144(א)(1), 144(א) ו-242 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בגין כל אלה נדון המערער ל-9 שנות מאסר, 3 שנים מאסר על-תנאי, קנס בסך 15,000 ש"ח, והוא חויב לפצות את המתלונן בסכום של 10,000 ש"ח

להשלמת התמונה נוסיף, כי עימאד בסיוני הורשע במסגרת הסכם טיעון בסיוע לשוד והשמדת ראייה, ועל כך הוא נדון ל-36 חודשי מאסר, 18 חודשים מאסר על-תנאי, קנס, ופיצוי למתלונן. גם סאהר הודה במסגרת הסדר טיעון והורשע בעבירת שוד בנסיבות מחמירות, ובעקבות כך נדון ל-42 חודשי מאסר, 36 חודשים מאסר על-תנאי, וכן הופעל מאסר מותנה שעמד נגדו, חלקו בחופף וחלקו במצטבר, כך שהמאסר הכולל הועמד על 52 חודשים. באשר לבאהאאלדין, שגם הוא הודה בעובדות שיוחסו לו לאחר שנשמעו מספר לא מבוטל של עדי תביעה, נגזרו 5 שנות מאסר, 36 חודשים מאסר על-תנאי, קנס, והוא חויב לפצות את המתלונן בסכום של 10,000 ש"ח.

בערעור שבפנינו, בו משיג המערער כנגד העונש שהושת עליו, הוא מפנה לנסיבותיו האישיות, אולם בעיקר לטענה לפיה לא נשמר בעונש האיזון המתחייב בינו לבין שותפיו למעשה הפלילי.

המעשה לו נתן המערער את ידו – שוד מזוין שלווה באלימות רבה כלפי הקורבן, הוא מעשה חריג בחומרתו, וככזה ראוי היה להגיב עליו ביד קשה. על כן, בנסיבות אחרות ואף שהעונש נוטה במידת מה לחומרה, לא היינו ממהרים להתערב בו. ברם, בפרשה זו נטלו חלק מעורבים נוספים, שגם אם חלקם בפועל היה שונה מעט, הרי שהם פעלו בצוותא חדא להשגתה של מטרה פלילית משותפת. לפיכך, ההיגיון מחייב כי בעונשים אשר הושתו על המערערים יישמר איזון ראוי, כדי למנוע מנאשם זה או אחר תחושת אפליה. אכן, המערער לא הודה בעובדות שיוחסו לו, ועשה שימוש בזכותו לטעון לחפותו ולדרוש מהתביעה להוכיח את הנטען על ידה בכתב האישום. אולם, לעניין זה נוסיף את מה שברור מאליו, לאמור, אי-הודאת המערער אסור לה שתיזקף לחובתו כנימוק להחמרה בעונש. לכך היה ער סגן הנשיא המלומד של בית המשפט המחוזי, והוא אף התייחס לכך בגזר-הדין (ראו סעיף 8(ב)). עם זאת, נראה לנו כי העונש שהושת על המערער אינו יכול לעמוד על כנו, עקב הפער הבלתי סביר הקיים בינו לבין העונשים שהושתו של המעורבים הנוספים. אותה מסקנה מתחייבת גם נוכח העובדה כי עברו הפלילי של המערער פחות מכביד מזה של שותפיו, שאחד מהם חזר וחטא כאשר עומד נגדו מאסר על-תנאי בר הפעלה, והאחר עשה זאת בעת שהיה מצווה לשהות במעצר-בית.

נוכח כל אלה החלטנו לקבל את הערעור ולהקל בעונש המאסר שהושת על המערער, אותו אנו מעמידים על 6 שנים, ומהם ינוכו ימי מעצרו. יתר חלקי גזר-דינו של בית המשפט המחוזי – יעמדו בעינם.