בש"פ 9359/11 מדינת ישראל נ. רוסלן (רוני) אגייב

1.

לפניי בקשה להארכת מעצרם של המשיבים מעבר לתשעה חודשים. החלטה זו תתייחס למשיב 2 בלבד (להלן – המשיב ), שכן מעצרו של המשיב 1 הוארך בהסכמתו בתשעים ימים (החלטה מיום 18.12.2011).

2.

המשיב עומד לדין בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בעקבות כתב אישום שהוגש נגדו, נגד המשיב 1 ונגד נאשמים נוספים. כתב האישום הוגש בחודש מרץ 2011. בכתב האישום תוארה תוכנית עבריינית שהסתיימה בהמתת אדם ומכרה שלו, בבית מגוריו של אותו אדם. בכתב האישום נאמר כי גורמים רבים היו מעורבים במימוש התוכנית. חלקו של המשיב בתוכנית, על פי כתב האישום, היה למסור לאדם אחר אקדח חצי אוטומטי. בסופו של דבר נעשה שימוש באקדח לצורך ביצוע הרצח. בגין המעשה שיוחס לו הואשם המשיב בביצוע עבירה של עסקה אחרת בנשק לפי סעיף 144(ב2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. אשר למשיב 1, יוחסו לו בכתב האישום מעשים חמורים יותר מאלה שיוחסו למשיב. בין היתר נטען כי המשיב 1 ביצע עבירות של סיוע לרצח, גרם מוות ברשלנות וקשירת קשר לפשע. כלפי נאשם 3 נטען, כי מכר למעורבים ברצח עשרה כדורי אקדח. הנאשם 4 הואשם בכך שסיפק למעורבים בפרשה אקדח נוסף שנרכש על-ידו שלא כדין. יודגש, כי כתב האישום שהוגש נגד המשיב ונגד שלושת הנאשמים האחרים לא ייחס להם את ביצוע הרצח עצמו (בעניינם של המעורבים האחרים בפרשה שהואשמו בביצוע הרצח הוגש כתב אישום נפרד). כמו כן חובה לציין, כי משפטם של הנאשמים 3 ו-4 הסתיים בהרשעתם, בעקבות הסדר טיעון שגובש במהלך חודש יוני 2011. על הנאשם 3 ועל הנאשם 4 נגזרו עונשי מאסר של 13 חודשים ו-12 חודשים, בהתאמה.

3.

מאז הגשת כתב האישום שוהה המשיב במעצר. במסגרת הליכי המעצר טען המשיב כי יש לשחררו לחלופת מעצר. טענה זו נדחתה נוכח מסוכנותו של המשיב ועברו הפלילי (בש"פ 5543/11 ליולקו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.8.2011)). משחלפו כתשעה חודשים מיום המעצר עותרת עתה המדינה להארכת מעצרו של המשיב.

דעתי היא כי יש לקבל את הבקשה ולהאריך את מעצרו של המשיב. השאלה אם יש להאריך את מעצרו של נאשם בחלוף תשעה חודשים ממועד מעצרו נבחנת, ככלל, בהתבסס על שני שיקולים מרכזיים: קצב התקדמות המשפט ומידת המסוכנות הנשקפת מן הנאשם. במקרה דנא חלפו למעלה מתשעה חודשים מיום הגשת כתב האישום וטרם החלו להישמע ראיות במשפט. עיון בבקשה מלמד כי העיכובים נבעו מבקשות של המשיבים (ושל שני הנאשמים הנוספים) לדחות את מועדי הדיון, מטעמים שונים. כלומר, העיכובים במשפט לא נבעו ממחדלים של התביעה. עתה קבועים שלושה דיוני הוכחות ראשונים במשפט, במהלך חודש ינואר 2012. מן הבקשה עולה, כי במהלך דיונים אלה אמורה להישמע עדותו של עד המדינה בפרשה, מ.מ. (להלן – עד

המדינה ). נוכח הרשימה הארוכה של עדי התביעה (66) יהיה צורך, ככל הנראה, לקבוע דיוני הוכחות נוספים. אומנם, ניתן להניח כי חלק גדול מעדי התביעה אינם רלוונטיים במישרין לאישום נגד המשיב, אלא לאישומים נגד המשיב 1 (נזכיר, כי האישומים המיוחסים למשיב 1 הינם חמורים יותר מאלה המיוחסים למשיב). אולם, עדותו של עד המדינה אשר טרם החלה ושצפויה להישמע בקרוב, אמורה להתייחס, ככל הנראה, אף למעשים המיוחסים למשיב.

4.

נראה לי, כי חרף העיכובים המתוארים בשמיעת הראיות, אין מנוס מהארכת מעצרו של המשיב. זאת, בראש ובראשונה נוכח המסוכנות הנשקפת ממנו. מסוכנות זו נלמדת מעברו הפלילי, כולל ריצוי עונשי מאסר בפועל, כמו גם מחומרת המעשים המיוחסים לו. אכן, תפקידו הנטען של המשיב במימוש התוכנית היה קטן יותר מתפקידם של מעורבים אחרים, למשל המשיב 1 והמעורבים שביצעו את מעשה הרצח עצמו (אשר נגדם הוגש, כאמור, כתב אישום נפרד). עם זאת, חרף ההבדלים בחומרת המעשים המיוחסים, הרי בחינת מסוכנותו של נאשם צריכה להיערך באופן אינדיבידואלי (ראו והשוו, בש"פ 8985/11 מדינת ישראל נ' עזרא , פיסקה 4 (טרם פורסם, 25.12.2011)). בחינה כזו מלמדת במקרה דנא על מסוכנות מפליגה הנשקפת מהמשיב לשלום הציבור. בהקשר זה דומה כי אין צורך להרחיב את הדיבור על המסוכנות הנלמדת מעבירות בנשק, בפרט כאשר נטען שכלי הנשק נשוא האישום שימש בסופו של דבר לביצוע עבירת רצח. זאת ועוד, בענייננו נמצאה תשתית ראייתית לכאורית לכך שהמשיב ידע מה ייעשה בנשק שסופק על-ידו (ראו בש"פ 5543/11 הנ"ל, פיסקה 5). בהתחשב בנתונים אלה, כמו גם בעובדה שעדותו של עד המדינה טרם נשמעה, נראה לי כי לעת הזו אין מנוס מהארכת המעצר. יצוין, עם זאת, כי נוכח העובדה ששמיעת הראיות במשפט טרם החלה, איני סבור כי יש להאריך את המעצר לתקופה של תשעים ימים. על-מנת להדק את הפיקוח על קצב ניהול המשפט, דעתי היא כי יש להאריך את המעצר, בשלב זה, לפרק זמן של שישים ימים בלבד. עוד יצויין, כי אין באמור לעיל כדי למנוע מן המשיב לעתור לעיון חוזר בתום השלמת עדותו של עד המדינה. דברים דומים נאמרו בעניינו של המשיב בבש"פ 5543/11 הנ"ל (פיסקה 6), שם נדחה ערר על ההחלטה להאריך את מעצרו עד תום ההליכים.

5.

לפני סיום יש להידרש לטענה שהעלה סניגורו המלומד של המשיב המצדיקה לגישתו בחינת שחרור לחלופת מעצר כבר בשלב זה של המשפט. טענת הסניגור היא, כי יש ליתן משקל לעונש הצפוי למשיב אם יורשע בסופו של דבר. לטענתו, למשיב צפוי עונש דומה לזה שנגזר על הנאשמים 3 ו-4, שהורשעו בעקבות הסדר טיעון ודינם נגזר ל- 13 ו-12 חודשי מאסר, בהתאמה. זאת, משום שהעבירות בהן הורשעו נאשמים 3 ו-4 דומות בחומרתן לעבירה המיוחסת למשיב השוהה במעצר כבר למעלה מתשעה חודשים. שקלתי טענה זו אך איני סבור כי יש בה, לעת הזו, כדי להטות את הכף לטובת שחרור המשיב לחלופת מעצר. זאת, אפילו אניח, מבלי לקבוע מסמרות, כי המעשים המיוחסים למשיב דומים בחומרתם לאלו שיוחסו לנאשמים 3 ו-4. העובדה שעל הנאשמים 3 ו-4 נגזר עונש של 13 ו-12 חודשי מאסר אינה מלמדת כי על המשיב ייגזר בהכרח עונש דומה אם יורשע. זאת, בהתחשב בעובדה שהרשעתם של הנאשמים 3 ו-4 באה בעקבות הסדר טיעון. אומנם, במקרים שונים ראה בית משפט זה להפחית מעונש המאסר שנגזר על נאשם שלא הודה במעשים שיוחסו לו , לאחר שניתן משקל לעונש שהושת על נאשמים אחרים שהורשעו בעקבות הסדר טיעון בביצוע עבירות דומות במסגרת אותו אירוע. זאת, מכוח עקרון אחידות הענישה בפלילים (ראו והשוו, ע"פ 5299/06 גאזי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.6.2007); ע"פ 5576/10 פלוני נ' מדינת ישראל , פיסקה 5 (השופט ס' ג'ובראן) (טרם פורסם, 14.4.2011)). יחד עם זאת, באותם מקרים לא נקבע כי יש להשוות בין העונשים, כלומר נותר פער מסוים בענישה. בהתחשב בכך, ונוכח העובדה שמדובר בבקשה ראשונה להארכת מעצר, איני סבור כי יש בעונש שנגזר על הנאשמים 3 ו-4, בעקבות הסדר טיעון לעניין ההרשעה, כדי להצדיק, כשלעצמו, בחינה של חלופת מעצר בעניינו של המשיב לעת הזו.

6.

לפיכך, הבקשה מתקבלת. מעצרו של המשיב 2 מוארך בשישים ימים החל מיום 27.12.2011.