ע"פ 5303/02 מחאג'נה מוחמד עלי נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בשעות הצהרים של אחד מימיו של חודש אוקטובר 1999, הסיע המערער את רכבו, מסוג טנדר פיג'ו, לאחור ופגע בילדה בת שנתיים. כתוצאה מהתאונה נגרם מותה של הילדה, ובעקבות כך הוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום שייחס למערער עבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, ונסיעה לאחור בניגוד לתקנה 45 מתקנות התעבורה. לגרסת המשיבה, חטא המערער בנהיגה לאחור ללא תשומת לב לנעשה בדרך, ותוך התעלמות מהאפשרות שילדים נמצאים לצד רכבו ומאחוריו. כן נטען, כי הנסיעה לאחור לא התחייבה מנתוני השטח, ואם חרף זאת החליט המערער לנהוג בדרך שונה, הוא חטא בכך שלא נעזר בנוסע שישב לצידו כדי לוודא שהנסיעה לאחור לא תהיה כרוכה בסכנה.

התמונה העולה מקריאת הכרעת דינו של בית משפט קמא היא, שהבוחן המשטרתי אשר חקר את התאונה חטא במחדלים קשים וחמורים, וכתוצאה מכך לא היה בחוות דעתו ועדותו כדי לבסס רבות מהנחותיה של המשיבה, עליהן התבסס כתב-האישום. בעקבות כך זיכה בית משפט קמא את המערער מעבירת הריגה, והרשיעו בעבירה של גרם מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, ובעבירה בניגוד תקנה 46 לתקנות התעבורה.

בערעור שבפנינו מלין בא-כוח המערער על הרשעת שולחו, הואיל ועל פי השקפתו הוא היה צריך להיות מזוכה כליל. האזנו ברוב קשב לטיעוניו של עו"ד ח' אבו-חוסיין, ועיינו בנימוקי הערעור שבכתב, אך לא מצאנו כי הוכחה עילה להתערבותנו בתוצאתה של הכרעת הדין. אדרבא, נראה כי יש צורך לחזור ולשנן לכל, כי נהג המחליט לנסוע לאחור, חייב לוודא שבסביבת רכבו אין אדם, וחובה מוגברת חייב הנהג כלפי ילדים. כדי לצאת ידו חובתו נדרש הנהג לפעול ברוח הוראתה של תקנה 45 לתקנות התעבורה, לאמור:

"נוהג רכב לא יסיעו אחורנית אלא אך יש צורך בכך, ובמידת הצורך, ולאחר שנקט באמצעים הדרושים בנסיבות הקיימות כדי למנוע -

(1) סיכון או פגיעה;

(2) הטרדה או הפרעה".

במילוי חובה זו נכשל המערער. על פי הראיות שהיו בפני בית משפט קמא, מבט לאחור לא היה בו די, הואיל ומעיני המערער נסתר אותו אזור המכונה "שטח מת". לו טרח המערער בעצמו או באמצעות הנוסע שישב לצידו כדי לבדוק את סביבת הרכב, ובמיוחד את הנעשה בשטח הנסתר מעיניו, תאונה זו שגרמה לקיפוד פתיל חייה של ילדה, היתה נמנעת. זאת ועוד, הנסיעה לאחור לא התחייבה בנסיבות השטח והכיוון אליו עמד המערער לנסוע, שהרי אין חולקין כי היה יכול לנסוע קדימה ולעשות סיבוב תוך שהוא צופה על הדרך שבפניו וער לנעשה בה. משהמערער לא נהג כך, הרשעתו היתה תוצאה מתחייבת מהעובדות שהוכחו בפני בית משפט קמא, ועל כן הרשעתו בדין יסודה, וככזו היא תישאר על כנה.

באשר לעונש - למערער נגזרו 6 חודשי מאסר בהם כבר נשא בדרך של עבודות שירות, וכן שנת מאסר על תנאי, קנס בסך 5,000 ₪, ופסילה לתקופה של 7 שנים. בערעור שבפנינו מיקד בא-כוח המערער את טיעונו כנגד אורך הפסילה, תוך שהוא מפנה למצבו האישי והמשפחתי הקשה של שולחו. לא מצאנו מקום ללכת לקראת המערער בתחום זה. חומרתו של העונש בנסיבותיו של תיק זה, היא תולדה של רמת רשלנותו, שעל פי השקפתנו אינה מבוטלת, וכאמור, עם מעט תשומת לב והקפדה על קיומם של כללי נהיגה פשוטים ויסודיים, היתה נמנעת התוצאה הקטלנית.

העולה מכל האמור כי דין הערעור, על שני חלקיו, להדחות וכך אנו עושים.