בית המשפט העליון
ע"פ 5316/22 – מדינת ישראל נגד פרנקו
תאריך מתן פסק הדין: 10.11.2022
שופט: י' אלרון
בפסק דינו של השופט י' אלרון הוכרעו שתי סוגיות מרכזיות – האחת: האם לצורך מתן צו זמני להבטחת חילוט עתידי על המדינה להוכיח חשש שלא יהיה ניתן לממש את החילוט היה והנאשם יורשע בדין; השניה והאחרונה: מה המשמעות שיש ליתן למעמדו של נאשם כעובד שכיר בתאגיד שנגדו הוגש כתב האישום.
ערעור המדינה הופנה נגד החלטת בית המשפט המחוזי בה בוטל צו המורה על תפיסה של כ-2.2 מיליון ש"ח מכספי המשיבה המוחזקים בקופות גמל ובקרן השתלמות על שמה. הצו הוצא עם הגשת כתב אישום נגד המשיבה, שבו מפורטת מסכת אירועים בעניינה של חברת אלבר ציי רכב בע"מ (להלן: אלבר) שהתרחשו בין שלהי שנת 2013 ועד לחודש יולי 2015, עת המשיבה שימשה כסמנכ"לית הכספים וחברת הנהלה באלבר. כתב האישום הוגש גם נגד אלבר, מנכ"ל אלבר, מנהלת הרכש בחברה ומעורבים נוספים. היקף הלבנת ההון המיוחסת למשיבה, יחד עם אחרים, עולה על 400 מיליון ש"ח.
השופט אלרון עמד בפסק הדין, בין היתר, על ההיסטוריה החקיקתית הרלוונטית וקבע כי נקודת המוצא של המחוקק היא שקיים חשש אינהרנטי כי יבוצעו פעולות לסיכול החילוט. על כן, משהוגש כתב אישום התגבשה תשתית ראייתית המאפשרת את מתן צו התפיסה הזמני, בכפוף לשיקול דעתו של בית המשפט. זאת, בשונה ממקרה שבו הצו הזמני מתבקש טרם הגשת כתב אישום, שבו נדרשת תשתית ראייתית קונקרטית המלמדת על חשש לסיכול אפשרות החילוט. משכך, נקבע כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר ביטל את הצו הזמני מתוך הנחה כי מדובר בסכום שניתן יהיה לגבותו מהמשיבה היה ותורשע.
אשר למעמד המשיבה כעובדת שכירה באלבר – השופט אלרון קבע כי במישור הסמכות סיווג המשיבה כעובדת שכירה אינו מקים מחסום מפני חילוט. הודגש, כי אם עובדים שכירים יהיו "חסינים" מפני חילוט רכושם, עבריינים יוכלו לעצב את פעילותם העבריינית בהתאם, וליטול מידה רבה מהאפקטיביות של כלי החילוט. נקבע, כי דרכו של עולם היא שהפשיעה פושטת ולובשת צורות שונות, ולכלל צורות אלו יש לספק מענה מקום שבו סמכות החילוט, כפי שהיא מעוגנת בדין, מאפשרת זאת.
השופט אלרון הדגיש כי בין כך לבין אימוץ טענת המדינה כי בשלב זה היקף החילוט האפשרי הוא בגובה 400 מיליון ש"ח – מרחק רב מאוד. זאת, על רקע טענת המדינה כי ניתן באופן תיאורטי לחלט בסופו של ההליך 400 מיליון ש"ח מהמשיבה בנוסף לחילוט סכום דומה מכל אחד מבין יתר הנאשמים. נקבע, כי אמנם יש סמכות ליתן צו זמני לתפיסת הסכום הנדון, אולם עצם הטענה המוטחת בפני חשוד או נאשם בשלב הצו הזמני, בדבר אפשרות תיאורטית לחלט מאות מיליוני ש"ח מרכושו, עלולה להרתיעו מפני המשך עמידה על חפותו. נומק כי "בכך עלול "להפליג" כלי החילוט למחוזות רחוקים, אשר הקשר בינם לבין התכליות שבבסיסו – הולך ונחלש. הנה אנו מתרחקים מ"הוצאת בלעו של גזלן מפיו", וצועדים לעבר מחוזות ההרתעה. לא הרתעה מפני ביצוע עבירות, אלא הרתעה מפני המשך ניהול ההליך הפלילי."
השופט אלרון קבע כי על המדינה היה להציג בפני בית המשפט עמדה ריאלית המבוססת על הפסיקה הנוהגת באשר להיקף החילוט האפשרי בסופו של ההליך הפלילי, אשר לאורה ניתן היה לבחון האם הסכום שנתפס, בהשוואה להיקף החילוט האפשרי, עומד בדרישת המידתיות. עם זאת, בנסיבות העניין נקבע כי יש לקבל את הערעור ולהותיר את צו החילוט הזמני על כנו.