ע"פ 5348/13 משה מילט נ. מדינת ישראל

א.

ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (השופטת יהודית שבח) בערעור פלילי 23353-07-13 מיום 17.7.13, בגדרה נדחתה בקשתו של המערער לעכב את ריצוי עונש המאסר, בן עשרים וארבעת החודשים, שהשית עליו ביום 10.3.13 בית משפט השלום בתל אביב (השופטת מ' ברק נבו) במסגרת תיק פלילי 1310-04-11, ואותו אמור היה להתחיל לרצות ביום 31.7.13.

רקע

ב.

כנגד המערער ואדם נוסף (להלן סמיונוב ), הוגש ביום 31.3.11 כתב אישום, המגולל פרשה של ניצול מכר ותיק וקשיש (כבן תשעים שנים), בנסיון לגזול ממנו את רכושו, על דרך של מרמה וזיוף ראיות. כנטען בכתב האישום, לפני כעשור ביקש אביו ע"ה של סמיונוב, ממכרו משכבר הימים (להלן יצחק) , שיאפשר לסמיונוב להתגורר בשכירות בדירה בבניין בבעלותו, והשניים הסכימו על פה, כי סמיונוב יתגורר בדירה מספר 7 בעבור דמי שכירות חודשיים בשיעור של 1,500 ש"ח (להלן הדירה ). ביום 29.1.08 הורה בית משפט השלום על פינויו המיידי של סמיונוב מן הדירה. נטען, כי בעקבות זאת קשר סמיונוב קשר עם המערער כדי להכשיל את הליך פינויו, באמצעות תביעה שהגיש ביום 27.11.08 לבית המשפט המחוזי למתן פסק דין הצהרתי, לפיו מצויות הדירה בה הוא מתגורר ודירה מס' 9 באותו בניין בבעלותו (להלן הדירות ) , החל מחודש אוגוסט 2005. בכתב האישום נטען, כי לשם כך נקט המערער במספר פעולות: הוא כתב שני מסמכים הנחזים להיות הסכמי מכר בין סמיונוב לבין יצחק וחברה בבעלותו, שבשוליהם זויפו לצד חתימתו של סמיונוב כקונה חתימות של יצחק כמוכר ושל אביו של סמיונוב כעד, והמערער חתם עליהם כעד נוסף; יחד עם סמיונוב זייף המערער חתימה וחותמת של עורך דין על תצהירים שקריים בשם שניהם, המאמתים, לכאורה, את דבר מכירת הדירות לסמיונוב; המערער חתם בפני עורך דין על תצהיר כוזב המפרט את העובדות הבדויות לעניין המכר; וכן העיד המערער על העובדות הכוזבות בפני בית המשפט המחוזי. כל זאת, בעוד שהלכה למעשה מעולם לא הסכים יצחק למכירת הדירות. בגין האמור יוחסו למערער בכתב האישום עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, מתן עדות כוזבת ביודעין בהליך שיפוטי לפי סעיף 237(א) לחוק העונשין, בידוי ראיות בכונה להטעות רשות שיפוטית לפי סעיף 238 לחוק העונשין, שבועת שקר לפי סעיף 239 לחוק העונשין, שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין, וזיוף מסמכים בנסיבות מחמירות לפי סיפא סעיף 418 לחוק העונשין.

ג.

סמיונוב והמערער כפרו בכל המיוחס להם, ועמדו על כך שהסכמי המכר אמיתיים, וכך גם האמור בתצהיריהם.

ד.

ביום 10.3.13, ניתנה הכרעת דינו המפורטת של בית משפט השלום שנדרשה לסתירות הרבות בין עדויותיו של סמיונוב לבין אלה של המערער, בין הודעותיו של המערער במשטרה לבין עדויותיו בחקירות בבית המשפט, וכן בין כל אלה לבין האמור בתצהירים עליהם חתם, וציין בסופה כי עדויותיו היו בלתי אמינות. בית משפט השלום הסיק, כי הפגישה לחתימה על הסכמי המכר נבדתה, וכך גם כל יתר השתלשלות העניינים הנטענת בהקשר זה. עוד סבר, כי גרסתו של יצחק, לפיה לא מכר את הדירות מעולם, שכן היה זה בניגוד לרצון שהביעו הוריו בצוואתם, שעל בסיסה ירש את הבעלות בבנין, הגיונית מגרסתם של סמיונוב והמערער; וזאת, בין היתר הואיל ובמועד שבו נחתמו, לטענת סמיונוב והמערער, הסכמי המכר, טרם היה הבנין בבעלותו של יצחק; וכן מן הטעם שהסכום ששולם בעבור הדירות, לפי הנטען, היה נמוך ביחס למחירי השוק, וממילא אף לגבי סכום זה לא נמצאו ראיות לכך שהיה קיים ברשותו של סמיונוב קודם למכירה הנטענת. בית משפט השלום ציין כי סמיונוב לא רשם הערת אזהרה על הנכס מרגע החתימה על הסכם המכר, וכן תמה מדוע המשיך יצחק לשלם את תשלומי הארנונה גם לאחר מכן. עדותו של יצחק נמצאה מהימנה, ונתמכה בעדויות –

שנמצאו מהימנות אף הן – של אחיינו, של שכן, עורך דין במקצועו , שניסה לפשר בין הצדדים, ושל מתווכת שנתבקשה על ידי אביו של סמיונוב למצוא לסמיונוב דירה בשכירות, בעת שהיו ברשותו לטענתו שתי הדירות בבעלותו. עוד נסמך בית משפט השלום על מסמכים שונים שהוצגו בפניו. חיזוק לגרסתו של יצחק נמצא בחוות דעתה של גרפולוגית מומחית מטעם מז"פ, אשר הגיעה למסקנה כי החתימות הנחזות להיות שלו על גבי הסכם המכר הן חיקוי, וכן בהימנעותם של סמיונוב והמערער להמצאת חות דעת סותרת לעניין זה.

לבסוף קבע בית משפט השלום, כי אף שלא הוברר מניעו של המערער למעשיו, שוכנע מעבר לכל ספק שביצע את כלל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, והרשיעו בהן.

ה.

ביום 13.6.13 גזר בית משפט השלום את דינו של המערער. נקבע, כי נוכח ריבוי העבירות המיוחסות לו, חומרתן הבלתי מבוטלת, התכנון שהושקע בהן והזמן שעל פניו נתמשכו, אין המדובר במקרה המאפשר להסתפק בענישה מקלה. צוין, כי רק הואיל ולא עלה בידיהם להגשים את מזימתם, לא היתה פגיעתם בערכיה המוגנים של החברה על הצד הגבוה ביותר. בית משפט השלום עמד על מדיניות הענישה הנהוגה בגין ביצוע העבירות נשוא הדיון, ומצא כי זו נעה בין חודשי מאסר ספורים המרוצים בעבודות שירות לבין מאסרים ממושכים בפועל, של חמש שנים ומעלה. נקבע, כי חלקו של המערער בעבירות, אף שלא בפער רב, קטן מזה של סמיונוב, ויש להביא זאת לידי ביטוי בענישה. לקולה שקל בית משפט השלום את גילו של המערער וקשייו הכלכליים, והפגיעה שתהא למאסר ממושך בפרנסתו ובמשפחתו. צוינו גם מעשי התנדבות של המערער, שחברו העיד עליהם לזכותו. כן ניתנה הדעת לכך, שלא ברור מה תועלת אמור היה להפיק מן העבירות. לחומרה צוינו תחכומו ותעוזתו של המערער בביצוע העבירות, וכן שבשום שלב לא נטל עליהן אחריות, וממילא לא עשה מאמץ לתיקון העוול שגרם. צוין, כי לחובת המערער עבר פלילי מכביד למדי, והוטעם הצורך בהרתעה מפני זלזול בבתי המשפט על-ידי עבירות בתוך כתליו. לבסוף השית בית משפט השלום על המערער שלושים וששה חודשי מאסר, מהם עשרים וארבעה חודשים לריצוי בפועל, שמונה חודשים המותנים בכך שיעבור במשך שלוש שנים מיום שחרורו עבירה מסוג פשע בה הורשע, וארבעה חודשים המותנים בכך שיעבור במשך שלוש שנים מיום שחרורו עבירה מסוג עוון בה הורשע. עוד הוטל על המערער קנס בגובה 30,000 ש"ח, וכן נדרש לפצות את יצחק בשיעור של 20,000 ש"ח. ביצוע העונש עוכב עד ליום 14.7.13.

ו.

ביום 10.7.13 הגיש המערער ערעור לבית המשפט המחוזי, הן כנגד הכרעת הדין הן כנגד גזר דינו, בגדרו נטען בעיקר, כי משהיה סמיונוב הרוח החיה שיזמה את המהלכים והנהנה מפירות המרמה, אין להרשיע את המערער בקשירת קשר לביצוע העבירות, כי אם בסיוע לסמיונוב גרידא. עוד טען המערער כי יש להפחית את תקופת מאסרו ולאפשר לו לרצותה על דרך של עבודות שירות, וזאת נוכח גילו ונסיבות חייו הקשות, וכן מן הטעם שעתה מקבל הוא אחריות על המעשים המיוחסים לו. בד בבד עתר המערער לעיכוב הריצוי של עונש המאסר בפועל.

ז.

בהחלטתו לעניין עיכוב הביצוע מיום 17.7.13 קבע בית המשפט המחוזי (השופטת שבח), כי משאין מחלוקת בנוגע לקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, ניצבת בפני המערער משוכה לא נמוכה לשכנוע בטענתו, כי היה מעורב בעבירות כמסייע ולא כשותף עיקרי. כן צוין, כי אף אם תתקבל טענת המערער לעניין זה, מורה החוק כי עונשו של המסייע יהא מחצית עונשו של המבצע העיקרי, ומשהועמד עונשו של סמיונוב על ארבעים חודשי מאסר, קלוש הסיכוי שעונשו של המערער יופחת במידה שתאפשר להמירו לריצוי בעבודות שירות. הוטעם, כי למעשה המרמה דנא נלוה רובד חומרה מיוחד, הואיל ונעשה בתוך בית המשפט, ותוך ניסיון לנצל לרעה את הליכיו, ומשכך גובר החשש לפגיעה באמון הציבור ברשויות החוק והאכיפה נושא חירותו של המערער, ובקשתו נדחתה. ביום 30.7.13 דחה בית המשפט המחוזי (השופטת אמסטרדם) בקשה לעיכוב ביצוע, שהוגשה לאחר שהסניגוריה הציבורית אישרה את מינוי הסניגור (הדבר נעלם מעיני בשעה שניתנה החלטתי מיום 30.7.13 בה הערתי על ההגשה המאוחרת).

הערעור והדיון

ח.

בערעור על ההחלטה מ-17.7.13 נטען, כי סיכוייו של המערער בערעור על הכרעת הדין גבוהים, הואיל ומשיג הוא על קביעות משפטיות ולא עובדתיות. משכך נטען, כי אף שאין עונש המאסר שהושת עליו קצר ביותר, הנה הואיל והמועד שנקבע לשמיעת הערעור בבית המשפט המחוזי מרוחק יותר משלושה חודשים מהיום, ונוכח נסיבותיו האישיות, יש להורות על עיכוב ביצועו. עוד נטען, כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו שעונשו של המערער כמסייע ייגזר מארבעים חודשי המאסר בפועל שהושתו על סמיונוב כמבצע העיקרי, כי אם יש לגזרו מעשרים וארבעת החודשים שהושתו עליו עצמו כמבצע נוסף; ונוכח זאת, אין הסיכוי שירצה את עונשו בעבודות שירות קלוש. לבסוף הוטעם, כי למן האירועים נשוא כתב האישום לא נפתח נגדו תיק נוסף, ואין הוא מסכן את הציבור.

ט.

בדיון חזר הסניגור עו"ד נוריאלי על הטענה לעניין הסיכוי בערעור העיקרי, קרי, כי ככל שהמערער יוכר כמסייע ולא כמבצע עיקרי, יש למצער לחצות את עונשו, ועל כן יתקרב לרמה שבה ניתן לדבר אף בעבודות שירות. אשר לעברו הפלילי של המערער, נטען כי הוא ישן בעיקרו, וחלקו החדש יותר הוא בעבירות מסוגים שאינם רלבנטיים לענייננו. בנוסף, כנמסר, עליו לעזור לבתו המגדלת בן בעל מוגבלות; והערעור העיקרי קבוע ל-4.11.13.

י.

עו"ד שוייצר טען למדינה, כי בעבירות שונות בהן הורשע המערער אינו מסייע אלא עבריין עיקרי, כמו עדות כוזבת, זיוף ועוד, ועברו מכביד, לרבות שנות מאסר בפועל.

הכרעה

יא.

לאחר העיון לא ראיתי מקום להיעתר לערעור. אשר לסיכוייו, גם אם תתקבל טענת הסניגור בקטע אחד, ואיני נוטע כמובן מסמרות, נותרים עדיין מעשיו ה"ישירים" של המערער, כמו עדות השקר וזיוף המסמכים, שעל חומרתם אין מקום להכביר מלים, באופן המקשה לתלות תקוות מוגזמות להפחתה רבתי של העונש בערעור העיקרי עד כדי עבודות שירות. לכך מצטרף עברו של המערער, שעמד 14 פעמים לפני בתי המשפט בעבירות מעבירות שונות, בעיקרן – אך לא רק – בתחום הרכוש לאורך מזה כשלושים שנה וגם ריצה מאסרים. עבר זה אינו פועל לטובת המערער. חוששני כי אין איפוא טעם של ממש לדחיית הריצוי.

באשר ל"מאזן הנוחות" ולוח הזמנים, אין לעולם נוחות בהליכה למאסר, אך היה על המערער להכין עצמו לריצוי עונשו. צר לי על נכדו הסובל מלקות, אך אין בכך כדי להטות את הכף. לסיום התארגנותו, תיקבע איפוא ההתיצבות ליום 7.8.13 עד שעה 1000; תנאי שחרור קיימים – בעינם עד להתיצבות.

יב.

בטרם סיום, אשוב ואעיר, כפי שעשיתי הבוקר בתיק אחר – ע"פ 5360/13 עמר נ' מדינת ישראל – כי ערעור בזכות בגלגול שלישי כפי שמאפשר סעיף 87(ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 ראוי לדעתי להתערבות המחוקק, לשם הרמוניה עם הליכים פליליים והליכי מעצר, שבהם גלגול שלישי טעון רשות; ראו בש"פ 6251/11 סקאפי נ' מדינת ישראל (2011) פסקה י"א, ועוד לפני כן ע"פ 4650/08 ברנס נ' מדינת ישראל (2008). אף החלטה זו תובא לידיעת השופטת ארבל, יו"ר הועדה לסדר דין פלילי.

יג.

איני נעתר איפוא לערעור בנתון לאמור בדבר מועד ההתיצבות.