ע"פ 5417/08 דלית קורמן נ. מדינת ישראל

זהו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגנית הנשיא ד' ברלינר) אשר דחה את בקשת המערערת לעיכוב ביצוע עונש מאסר שנגזר עליה.

1.

המערערת הורשעה בשנת 2004 בעבירות של הונאה בכרטיס חיוב, קבלת דבר במרמה והוצאת שיק בלי כיסוי, אשר בוצעו בשנים 1997-1998. בגין הרשעתה זו, גזר עליה בית משפט השלום בתל אביב-יפו עונש מאסר בפועל למשך 10 חודשים, אשר חלקו נבע מהפעלת מאסר מותנה שהושת על המערערת בהליכים קודמים; עונש מאסר על תנאי למשך 12 חודשים; וקנס בסך 2000 ₪ (ת"פ 1798/04, כב' השופטת ג' רביד). המערערת הגישה ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין לבית המשפט המחוזי, אולם הערעור נדחה לאחר שהמערערת חזרה בה ממנו על פי המלצת בית המשפט (ע"פ 70609/06). בפסק דינו בערעור הורה בית המשפט כי ביצוע עונש המאסר שנגזר על המבקש יעוכב עד ליום 18.2.08, וזאת בהתחשב במשך התקופה שחלפה מאז ביצוע העבירות ועד למתן פסק הדין בערעור.

לאחר מתן פסק הדין בערעור הגישה המערערת מספר בקשות נוספות לעיכוב ביצוע עונש המאסר שנגזר עליה, בשל מחלה קשה בה חלתה אמה של המערערת, כאשר המערערת היא אשר סועדת אותה. לאור הנסיבות, ועל מנת לאפשר למערערת להגיש בקשת חנינה לנשיא המדינה, נתנה המשיבה את הסכמתה לעיכוב הביצוע, ונקבע כי המערערת תתייצב לריצוי עונשה ביום 27.5.08. בהתקרב המועד לריצוי העונש, הגישה המערערת בקשה נוספת לעיכוב ביצוע עונש המאסר, אך הפעם התנגדה המשיבה לבקשה. יצוין, כי במסגרת הדיון בבקשה בבית המשפט המחוזי עדכנה המערערת כי בקשת חנינה שהגישה לנשיא המדינה נדחתה ביום 10.6.08. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה בקובעו כי לאחר שניתנו למבקשת ארכות רבות לביצוע עונש המאסר ומשנדחתה בקשת החנינה שהגישה, אין טעם לעכב עוד את עונש המאסר. זאת, בהתחשב בכך שהנסיבות האישיות של המערערת, דהיינו מחלת אמה, אינן צפויות להשתנות. לאור זאת, הורה בית המשפט למבקשת להתייצב לריצוי מאסרה ביום 22.6.08.

מכאן הערעור שלפניי.

2.

המערערת טוענת שיש לעכב את עונש המאסר שנגזר עליה בשלושה חודשים נוספים, וזאת בשל נסיבותיה האישיות הקשות. ראשית, טוענת המערערת כי אמה חולה במחלה קשה וסופנית והמערערת היא מי שמטפלת בה ומלווה אותה לטיפולים. בנוסף, לטענתה אביה נזקק אף הוא לעזרתה ועל כן אם יהיה עליה לרצות את עונש המאסר במועד שנקבע, ייגרם לה נזק חמור ובלתי-הפיך. לדבריה, דחיית המועד לריצוי העונש תאפשר לה ולמשפחתה את תקופת ההתארגנות הדרושה להם בשל הנסיבות הקשות. שנית, מציינת המערערת כי העבירות בהן הורשעה התרחשו לפני כ-10 שנים, כאשר בדיון בפניי הוסיף בא-כוחה כי כתב האישום נגד המערערת הוגש רק בשנת 2004, קרי שבע שנים לאחר התרחשות העבירות. עוד הודגש כי מאז לא הורשעה המערערת בביצוע כל עבירה אחרת. לבסוף, טוענת המערערת כי בהתחשב בכך שעונש המאסר שנגזר עליה מעוכב מזה שנתיים בהסכמת המשיבה, אין כל סיבה טובה שלא לעכבו בשלושה חודשים נוספים. בדיון שנערך בפניי הוסיף בא-כוח המערערת כי הוא מצהיר שאין בכוונתו לבקש דחיות נוספות במועד ריצוי העונש וכי אין בכוונתה של מרשתו להתחמק מביצוע העונש שנגזר עליה.

3.

באת-כוח המשיבה מתנגדת לעיכוב ביצוע עונש המאסר. לטענתה, העונש הושת על המערערת לפניי שנתיים וכי בהמשך עיכובו יש משום נזק לאינטרס הציבורי, לאור הפגיעה בתכלית ההרתעתית של העונש. כמו כן, טוענת באת-כוח המשיבה כי אין כל טעם בדחיית המועד לריצוי העונש שכן אין סיבה להאמין שבחלוף שלושה חודשים יחול שינוי מהותי במצבה האישי של המערערת. לבסוף, טוענת היא כי כתב האישום נגד המערערת הוגש באיחור מאחר והיא "נעלמה" וכי מכל מקום מגזר הדין עולה כי חלוף הזמן לא רובץ לפתחה של המשיבה.

4.

לאחר שעיינתי בערעור ובהחלטות הערכאות דלמטה ושמעתי את טיעוני הצדדים מצאתי כי נסיבות העניין המיוחדות מצדיקות עיכוב נוסף בביצוע עונש המאסר שהושת על המערערת. אכן, משהורשע נאשם ונגזר עונשו הכלל הוא כי עליו לרצות את עונשו באופן מיידי, וזאת בהתחשב באינטרס הציבורי באכיפה מיידית של פסק דין (ראו למשל: ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 769 (2000)). בפרט אמורים הדברים בהתחשב בכך שהמערערת מבקשת לעכב ביצועו של פסק דין חלוט, אשר ערעור שהוגש עליו נדחה, ובכך שבקשת חנינה שהגישה המערערת נדחתה אף היא זה לא מכבר. עם זאת, מצאתי כי במקרה דנן מתקיימים טעמים מיוחדים המצדיקים היעתרות לבקשתה של המערערת.

ראשית, בענייננו קיימות נסיבות אישיות מיוחדות, בגינן ייגרם למערערת קושי רב באם לא יידחה העונש. המערערת סועדת את אמה החולה במחלה סופנית ואשר עוברת בימים אלה טיפולים קשים. דחייה, ולו קצרה, במועד ריצוי עונש המאסר תאפשר למערערת ללוות את אמה במהלך הטיפולים ואף תיתן לה שהות למצוא פתרון חלופי לתקופה במהלכה תשהה במאסר. שנית, מבלי להקל ראש בעבירות בהן הורשעה המערערת, הרי שאין אלו נמנות על העבירות החמורות ביותר בספר החוקים ואף תקופת המאסר שנגזרה על המערערת בגינן אינה ארוכה. בנוסף, כתב האישום נגד המערערת הוגש בחלוף כשבע שנים מהמועד בו בוצעו העבירות בהן הורשעה. בין הצדדים אמנם יש מחלוקת בשאלה לפתחו של מי רובצת האשמה לעיכוב זה, אולם אין חולק כי מאז ביצוע העבירות נשוא כתב האישום בו הורשעה המערערת ועד היום לא הורשעה היא בביצוע כל עבירה נוספת. מכאן, כי מן המערערת לא נשקף סיכון משמעותי לשלום הציבור. כמו כן, המועד לריצוי העונש שהושת על המערערת נדחה עד כה מספר פעמים בהסכמת המשיבה, וזאת מתוך הבנה לנסיבות המיוחדות של העניין.

אכן, כפי שטענה באת-כוח המשיבה, אין כל ערובה כי בחודשים הקרובים יחול שינוי לטובה בנסיבות האישיות של המבקשת, הגם שיש לקוות כי שינוי כזה אכן יתרחש. ואולם, מכל הטעמים שפורטו לעיל ובהתחשב בהצהרתו של בא-כוח המערערת כי דחיות נוספות לא יתבקשו, אני סבורה כי בנסיבות העניין המיוחדות נוטה הכף לטובת דחיית המועד שנקבע לריצוי העונש בתקופה קצרה נוספת, מבלי שיש בדחייה זו כדי לפגוע פגיעה משמעותית באינטרס הציבורי.

5.

אשר על כן, הערעור מתקבל. המערערת תתייצב לריצוי עונשה ביום 1.9.08 במזכירות בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, עד לשעה 10:00. הערבויות הקיימות ישמשו להבטחת התייצבותה.