ע"פ 5443/98 מדינת ישראל נ. יוסף מנשרוב

1.המשיב הורשע על יסוד הודאתו בעבירה של הריגה עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין ובעבירה של החזקת סכין (שתי האשמות) ובעבירה של איומים. הוא נידון למאסר בפועל של חמש עשרה שנה בגין עבירת ההריגה וכן לשנתיים בגין החזקת סכין ולשנה מאסר בגין איומים. עונשים אלה נקבעו כחופפים לעונש המאסר שהושת עליו בגין עבירת ההריגה.

2.בית המשפט המחוזי הורה על חפיפת עונש המאסר עם יתרת תקופת המאסר (שלוש שנים) אותו ריצה המשיב בגין שוד מזוין, בשעה שעבר את עבירת ההריגה. המדינה מערערת על חפיפת העונש של חמש עשרה שנה עם העונש המאסר אותו מרצה המשיב. לטענתה, בנסיבות אשר כאלה, כשמדובר בעבריין כבד בעל עבר פלילי שהמשיך לעבור עבירות קשות בהיותו נתון בין כותלי הכלא והשליט בו טרור, יש לתת משקל מיוחד למטרות הענישה, בין היתר: גמול, הרתעת המערער ואסירים אחרים ומניעת השלטת טרור בבית הכלא על כל ההשלכות הקשות שיש לכך.

הסניגור המלומד תמך בחפיפה האמורה בהפנותו את תשומת הלב לסעיף 45(ב) לחוק העונשין. לטענתו יש למנוע תקופות מאסר ארוכות, מצטברות הנוטלות מן האסיר שביב של תקווה לראות את החופש בעתיד בזמן סביר.

3.סעיף 45(ב) קובע כי מי שנדון למאסר ולפני נשא כל עונשו וחזר ונידון למאסר ובית המשפט שדן אותו באחרונה לא הורה שיישא את עונשי המאסר כולה או מקצתה בזה אחר זה, לא ישא אלא עונש מאסר אחד והוא של התקופה הארוכה יותר. במילים אחרות סעיף זה קובע מהו הדין כאשר בית המשפט אינו מורה על קביעת עונשי המאסר במצטבר. תפקידו הראשוני של בית המשפט הוא לקבוע אם מוצא הוא להורות שעונשי המאסר ירוצו במצטבר ורק אם לא עשה כן תרוצה התקופה הארוכה מבין השתיים. מכאן שהוראת בית המשפט כי עונשי המאסר ירוצו במצטבר, אינה החריג ולא צריכות להתקיים נסיבות מיוחדות כדי שבית המשפט יורה כן. נהפוך הוא ומטבע הדברים ראוי שאדם ישא את מלוא עונשו על כל אחת מן העבירות אותן הוא עובר ולא "ייהנה מהפחתה" של מאסר שהושת עליו רק משום שהושת עליו מאסר נוסף בגין עבירה אחרת. (ראה ע"פ 532/74 מדינת ישראל נ' יעקב שמש , פ"ד כט(2) 581; ע"פ 399/89 מדינת ישראל נ' בן עבד אלרזאק זלום , פ"ד מו(2) 187; ע"פ 5568/99 מדינת ישראל נ' מרואן בן נגיב שחאדה (טרם פורסם).

4.במקרה דנן קיימים טעמים כבדי משקל לקבוע שהעונשים יהיו מצטברים ולא חופפים. העבירה בוצעה בתוך כותלי הכלא. הקורבן היה אסיר אחר בכלא. העבירה בוצעה על ידי המשיב שהיה נתון במאסר על עבירה חמורה ביותר בה הורשע, שהיא שוד מזוין. עוד מסתבר, כי במהלך אותו מאסר, ביצע הוא עבירה נוספת כלפי אסיר אחר, שהיא עבירת חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות ונידון לשנתיים מאסר חופף לעונש אותו הוא מרצה. העונש המירבי הקבוע בחוק לעבירת ההריגה הוא עשרים שנה. במקרה שלפנינו קיימות נסיבות חמורות ביותר המצביעות כי דבר אינו מרתיע את המשיב והוא מתנהג בבית הסוהר כעבריין אלים המשליט טרור על סביבתו. להתנהגות כזו בין כותלי בית הכלא השלכות קשות על השלטת הסדר ועל שמירת שלומם וביטחונם של האסירים הנתונים במשמורת המדינה האחראית להם. עידוד למשיב על ידי הפחתה כלשהי מן המאסר על ידי חפיפתו, מהווה מסר שלילי לא רק למשיב אלא לכל האסירים האחרים ולעבריינים מסוגו. הצטברות המאסר כשלעצמה אינה מעלה את תקופת המאסר כולו בגין שתי העבירות הנפרדות שבוצעו בזמנים שונים, מעבר לעשרים שנה שהוא העונש המירבי על עבירת ההריגה.

אשר על כן אנו מקבלים את הערעור וקובעים כי תקופת המאסר של חמש עשרה שנה שנגזרה על המשיב תחל מיום סיום תקופת המאסר שנותרה לו לרצוי בתיק האחר, בגין השוד המזוין.