ע"פ 5463/11 פלוני נ. מדינת ישראל

בקשה לעיכוב ביצוע עונש של 12 חודשי מאסר שהושתו על המבקשת ב בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט יורם צלקובניק) בת"פ 8150-08, וזאת עד להכרעה בערעור.

1.

בית משפט

קמא הרשיע את המבקשת, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287 (א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

סיפור המעשה מזכיר את פרשת "איפה יוסל'ה" שהסעירה את המדינה בתחילת שנות השישים, באשר ענייננו בילד ש"נעלם" או "הועלם" על ידי המבקשת או מי מטעמה, ומקומו לא ידוע מאז חודש יולי 2008 ועד היום.

2.

וזו בתמצית שבתמצית עלילת המעשה. המבקשת נישאה בצרפת בשנת 1998 לאזרח בלגי (להלן: האב ) ולבני הזוג נולד ביום 18.1.99 בן (להלן: הקטין ). בשנת 2002 התגרשו בני הזוג ובעקבות שורה של הליכים שהתנהלו ביניהם בצרפת ובבלגיה, פסק בית המשפט בבלגיה כי המשמורת על הקטין תהיה בידי האב. המבקשת נסעה עם הקטין לישראל, ובעקבות הליכים שהתנהלו בארץ על פי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א-1991, נפסק ביום 8.4.2008 על ידי בית המשפט העליון כי יש להורות על החזרת הקטין לאב בבלגיה (בע"מ 1855/08 פלוני נ' פלונית ). המבקשת הערימה קשיים נוספים בביצוע פסק הדין, באמתלא כי פסק דינו של בית המשפט העליון התנה את החזרת הקטין לבלגיה בתנאי שטרם נתקיים. ביום 1.7.2008 ניתנה החלטה נוספת של בית המשפט העליון, בגדרה נקבע באופן חד משמעי ובלתי מותנה כי על המבקשת להחזיר את הקטין לאב בבלגיה לאלתר .

מני אז ועד עצם היום הזה נעלם הקטין כאילו בלעה אותו האדמה, ומזה כשלוש שנים הקטין איננו בחזקת המבקשת ולא בחזקת האב, מעין משפט שלמה "גם לי גם לך לא יהיה" ( מלכים א, ג).

3.

בחקירותיה במשטרה נתנה המבקשת תשובות מתחמקות והזויות לגבי מקום הימצאו של הקטין, על כך שהקטין (שהיה אז כבן תשע) עזב בעצמו וביוזמתו, כי הקטין יצר עמה קשר ואמר לה לא לדאוג ולזכור את החלום על דוד המלך וכיו"ב. סיכם את הדברים בית משפט קמא בפסק דינו באומרו:

"גרסת הנאשמת בעניין היעלמו הפתאומי של הילד, בנסיבות מעורפלות, בלא שראתה כלל מי נטלו מביתה, אינה יכולה להתקבל. טענת הנאשמת כי אינה יודעת כלל בידי מי מוחזק הילד, ומה עלה בגורלו במהלך של שנתיים מאז היעלמו, כשכל אותה עת היא מסתפקת בשיחת הרגעה טלפונית אחת, בודדת, שקיבלה מהילד, רגע קט לאחר היעלמו הנטען, וברמזים 'מיסטיים' שהושמעו באותה שיחה, והפיסו את דעתה, הינה גרסה פתטית ממש, ומופרכת על פניה. גרסה זו אינה מתיישבת עם הדרך בה גוננה הנאשמת על בנה במהלך השנים עד "היעלמו", ועם השלמתה הפתאומית, ללא כל מעש, עם עובדת "היעלמו" במשך השנים שחלפו.

לסופו של יום, זיכה בית משפט קמא את המבקשת מעבירת החטיפה שיוחסה לה, והרשיע אותה בעבירה של הפרת הוראה חוקית ביחס להחלטת בית המשפט העליון מיום 1.7.2008. בגין עבירה זו, השית בית המשפט על המבקשת עונש מאסר של 12 חודשים בפועל, בניכוי כחודשיים בהם שהתה במעצר.

4.

המבקשת עתרה לעיכוב ביצוע גזר הדין עד לאחר הכרעה בערעור. לעניין סיכויי הערעור טענה המבקשת כי ספק אם ניתן להרשיעה כאשר לא ידוע אם הקטין

הוא בשליטתה ולא ידוע כלל היכן הוא נמצא. בנוסף, בדעתה לעתור להקלה בגזר הדין נוכח הנסיבות המיוחדות של המקרה ונסיבותיה האישיות, ומאחר שהעונש שהוטל עליה חורג מרמת הענישה המקובלת לגבי עבירה לפי סעיף 287 לחוק העונשין.

המשיבה התנגדה לבקשה.

5.

אין ספק כי המקרה שבפנינו הוא חריג. הנה כי כן, המבקשת מפרה בריש גלי מזה כשלוש שנים את הוראת בית המשפט העליון. בהיבט של אמון הציבור בשלטון החוק ובהיבט של אפקטיביות הענישה, ראוי כי המבקשת תרצה את עונשה לאלתר, מה עוד שענייננו בעבירה נמשכת.

למרות זאת, אני סבור כי אורך תקופת המאסר במקרה דנן הוא שיקול המכריע את הכף לקבלת הבקשה, בהתחשב בכך שנותרו למבקשת כעשרה חודשים בלבד לריצוי העונש. שאם תתחיל המבקשת לרצות את עונשה כבר כעת, הדבר עלול לייתר את הערעור. לכך יש להוסיף כי למבקשת אין עבר פלילי והיא לא ניסתה עד היום להתחמק מאימת הדין.

על רקע שיקולים אלה, אני נעתר לבקשה ומורה על עיכוב ביצוע העונש עד להכרעה בערעור. עד לאותו מועד, יישארו בעינם הבטוחות, הערובות ותנאי השחרור שהושתו על המבקשת.