בע"מ 1855/08 פלוני נ. פלוני

השופט א' רובינשטיין:

א.

במישור המשפטי עניינו של ההליך, בקשה שניה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט (להלן הפקודה ), לאחר שסנקציה קודמת אשר הושתה בהחלטת בית משפט זה מיום 6.2.11 (להלן ההחלטה הקודמת וכן ההליך הקודם ) לא קוימה לגופה כל עיקר, ולא הביאה איפוא לתוצאה המיוחלת של מימוש פסק הדין העיקרי בתיק זה (מיום 8.4.08). במישור האנושי , מדובר בפרק נוסף במסכת קשה ומרה, בה ילד קטן (יליד 1999) הוצא ממשמורת אביו (בשנת 2006) בניגוד להכרעות שיפוטיות בבלגיה ובצרפת, ובהמשך (בשנת 2008) "נעלם" מרשות אמו בישראל; הכל, על מנת שלא יוחזר לידי אביו. הרקע לפרשה עצובה זו נסקר בשורה הארוכה של ההחלטות השיפוטיות שניתנו בבתי המשפט השונים, ולהלן יוצגו אך הפרטים הנדרשים להכרעה בבקשה (מעבר להחלטות הקודמות בתיק זה ראו גם בע"מ 5579/07 פלוני נ' פלוני (לא פורסם);בע"מ 9114/07 פלונית נ' פלוני (לא פורסם)).

רקע וטענות הצדדים

ב.

ביום 8.4.08 חייב בית משפט זה (השופטים פרוקצ'יה, ארבל וג'ובראן) את המשיבה להחזיר את בנם של הצדדים לידי אביו (להלן פסק הדין ). המשיבה לא ביצעה את אשר הוטל עליה, ומקום הימצאו של הקטין - כבן תשע ביום בו "נעלם" מביתה של המשיבה בשנת 2008 וכיום כבן שלוש עשרה - לא נודע עד הלום. ביום 6.2.11 השית בית משפט זה (השופטים ארבל, רובינשטיין וג'ובראן) על המבקשת סנקציה כספית לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט (700 ש"ח ליום בעבור כל יום נוסף בו לא יקוים פסק הדין). ביום 10.10.11 הגיש המבקש "בקשה לקביעת אמצעי אכיפה נוספים על המשיבה" בה נטען, כי לא זו בלבד שהמשיבה לא מילאה את חובתה לפי פסק הדין, אלא שגם לא קיימה את ההחלטה הקודמת, וחובה נכון לספטמבר 2011 עמד על 134,000 ש"ח (כך לפי מכתבה של מנהלת המרכז לגביית קנסות שצורף לבקשה).

ג.

בטרם נפנה לסקירת תגובתה של המשיבה נציין, כי בחודש אפריל 2011 הרשיע בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט צלקובניק) את המשיבה בעבירה של הפרת הוראה חוקית בגין אי קיום פסק הדין בתיק דנא, ובחודש יוני 2011 הושתו עליה 12 חודשי מאסר בפועל ומאסר מותנה (ת"פ 8150-08). מנגד זוכתה המשיבה מעבירה של חטיפה. ערעור המשיבה על הרשעתה ועל חומרת העונש (ע"פ 5463/11), וכן ערעור המדינה על הזיכוי מעבירת החטיפה (ע"פ 6328/11), תלויים ועומדים בפני בית משפט זה. ביום 27.7.11 התקבלה בקשת המשיבה לעיכוב ביצוע העונש עד להכרעה בערעורה. בית המשפט (השופט עמית) התייחס לכך שהמשיבה "מפרה בריש גלי מזה כשלוש שנים את הוראת בית המשפט העליון", ולפיכך "בהיבט של אמון הציבור בשלטון החוק ובהיבט של אפקטיביות הענישה, ראוי כי המבקשת תרצה את עונשה לאלתר, מה עוד שענייננו בעבירה נמשכת" (פסקה 5); ברם, נוכח תקופת המאסר הקצרה (כעשרה חודשים לריצוי בפועל לאחר ניכוי ימי מעצר), הבקשה התקבלה.

ד.

במענה לבקשה נשוא ענייננו, בכתב ובעל פה (במסגרת הדיון ביום 16.2.12), העלו באי כוח המשיבה שורה ארוכה של טענות; ולא למותר לציין, כי רובן ככולן הועלו כבר בהליך הקודם. בין היתר נטען, כי המשיבה אינה יודעת את מקום הימצאו של בנה, אינה עומדת עמו בקשר, ואין ביכולתה לבצע את פסק הדין, וכי נסיבות אלה מקימות הגנה בפני הליכים לפי הפקודה. הוזכר, כי המדינה ביקשה את דחיית מועד הדיון בשני הערעורים, כיון שהיא עצמה עורכת פעולות חקירה נוספות לבירור נסיבותיו של הקטין, וכן כי המשיבה הפעילה חוקר פרטי בחו"ל - ולפיכך נטען, כי אין בסיס להנחה לפיה יש בידי המשיבה כדי לפעול לאיתור הקטין. הודגש, כי זיכוי המשיבה מעבירת החטיפה מחזק את טענתה לגבי מידת מעורבותה בהיעלמות בנה, ומשליך גם על שאלת מסוגלותה לפעול כיום לביצוע פסק הדין.

ה.

נטען, כי מעבר לכך שהסמכות לדון בבקשות לפי הפקודה מסורה בענייננו לבית המשפט לענייני משפחה (לעניין ההחזרה לערכאה הדיונית ראו ב"ש 743/85 ספרון נ' ספרון , פ"ד לט(3) 195), הדיון בה בבית משפט זה אינו מאפשר למשיבה לקיים בירור עובדתי בשאלת יכולתה לסייע באיתור הקטין - דבר המחייב הידרשות לא רק לראיות שהוגשו בהליך הפלילי, אלא גם לחומר הגלוי והחסוי המצוי בידי המדינה בעניין הקטין; ומונע ממנה אפשרות ערעור. אף הועלה חשש, שמא ההחלטה הקודמת - בה נקבעו ממצאים לגבי מהימנותה של גירסת המשיבה - השפיעה על בית המשפט המחוזי בדונו בהליך הפלילי, אף שיצוין כי החלטה זו לא נזכרה על-ידיו. עוד נטען, כי השתת סנקציות נוספות לפי הפקודה, לאחר שהמשיבה כבר הורשעה בהליך פלילי בגין הפרת אותה הוראה, אינה עולה בקנה אחד עם הכלל לפיו "אין דנים אדם על מעשה שזוכה או הורשע קודם לכן בשל עבירה שבו" (סעיף 5 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב - 1982), ולמעשה חותרת תחת הגבלת העונש המרבי בגין הפרת הוראה חוקית לשנתיים מאסר (תקופת העונש הקבועה בסעיף 287(א) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977).

ו.

בא כוח המדינה (אשר נוכח ההליך הפלילי המתנהל התייצב לדיון לפי החלטה מיום 4.12.11) הדגיש, כי חרף הזיכוי מעבירת החטיפה - שלגביו הוגש, כאמור, ערעור מטעם המדינה - הנחת המוצא העומדת ביסוד ההרשעה בעבירה של הפרת הוראה חוקית היא, כי המשיבה אחראית להיעלמו של בנה ויכולה לסייע באיתורו. הנחה זו - כך עולה - מצדיקה את המשך הליכי האכיפה לפי הפקודה. הוטעם, בהמשך לאמור בהחלטה הקודמת, כי המדינה ממשיכה לפעול לאיתור הקטין, וכי מאחר שהמשיבה היא "שהניעה את המנגנון להעלמות הילד" היא עדיין יכולה לסייע לחקירה זו. למאמצים "צופי פני עתיד" אלה, להם עשויה לתרום סנקציה לפי הפקודה, אין קשר - כך נטען - לשאלת ההליך הפלילי, שעניינו אשמת המשיבה בעבר . בא כוח המבקש הדגיש, כי בידי המשיבה מצוי המפתח לשחרורה מן הסנקציות לפי הפקודה, שכן לאלה לא יהיה טעם והצדקה אם תמסור את המידע המצוי בידה. באשר לשאלת הסמכות נטען, כי בהליך הקודם הפנה בית המשפט לענייני משפחה את המבקש לבית משפט זה (עניין שהועלה כבר בהליך הקודם). "בשורה התחתונה" נטען, כי הזמן הולך וחולף, מבלי שהקשר עם הקטין המוחזק במקום ובתנאים לא ידועים חודש; כי עד היום חקירת המשטרה לא הניבה פירות, וכך גם ההחלטות השיפוטיות עד הלום - ולפיכך יש לעשות כל מאמץ, ולנקוט כל צעד, אשר יאפשר את השבת הקטין לחזקת רשויות הרווחה בישראל.

דיון והכרעה

ז.

לאחר העיון החלטנו להיעתר לבקשה, אף שסברנו - בהתאם לאמור במפורש בהחלטה הקודמת - כי "דרך המלך המקובלת היא, שבקשה לפי הפקודה תוגש לערכאה הדיונית ולא לערכאת הערעור" (פסקה ה'). נוכח דברים ברורים אלה, אכן מקומה של הבקשה לא היה בערכאה זו. אף על פי כן, תשובות ראויות לעיקר טענות המשיבה מצויות בהחלטה הקודמת, שם נדונו הן סוגיית הסמכות (פסקאות ה'-ז'), הן סוגיית היחס בין ההליך הפלילי להליך לפי הפקודה (פסקאות ח'-ט') והן שאלת התרומה האפשרית של השתת סנקציות בנסיבות הקונקרטיות (בהקשר זה ראו גם החלטת השופט גרוניס בבש"פ 6389/08 מדינת ישראל נ' פלונית (לא פורסם)). כיון שההליך הקודם היה בפנינו, לא ראינו להעביר את התיק; אך נאמר כבר כאן, כי על הליכים עתידיים להיות מובאים - לפי הצורך - בפני בית המשפט לענייני משפחה, ולכך נשוב בהמשך.

ח.

טענות המשיבה בדבר עקיפת העונש המקסימלי הקבוע בסעיף 287 לחוק העונשין, ובדבר העמדת המשיבה בסיכון כפול, שובות לכאורה את הלב; ואולם, העיקרון ברור, והוצג בפרוטרוט בהחלטה הקודמת: מטרת ההליך לפי הפקודה צופה פני עתיד , "אין הוא מיועד להטיל אחריות פלילית ולהעניש בגינה" (רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק , פ"ד נג(3) 337, 346 - השופטת שטרסברג-כהן; ע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' ביטון , פ"ד לד(4) 232; בג"ץ 1067/08 עמותת "נוער כהלכה" נ' משרד החינוך (לא פורסם)). כל עוד ברור, כי השתת סנקציה לפי הפקודה יכולה לתרום לקיום פסק הדין ניתן לעשות בה שימוש, ולא למותר להזכיר כי עסקינן בילד צעיר שנחטף מאביו, "נעלם" לאמו, ואין איש יודע (לפחות כך נטען) היכן הוא נמצא ומי דואג לענייניו. מציאות זו מחייבת מיצוי של "ארגז הכלים השיפוטי". בכגון דא אין בית המשפט רשאי, משפטית ומוסרית, לישב בחיבוק ידיים, ולא לתרום את תרומתו למאמץ האיתור.

ט.

לעומת זאת, הסנקציה שהושתה בהליך הפלילי "צופה פני עבר" (ע"פ 519/82 גרינברג נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(2) 187), וככל שיש למשיבה טענה כלפיה - היא תישמע במסגרת ערעורה. ההליך לפי הפקודה "צופה פני עתיד", אין הוא הליך נוסף בגין ההפרה בעבר, אף אין הוא משית עונש

החורג מן הקבוע בסעיף 287 לגבי אותה הפרה. היותה של הסנקציה לפי הפקודה "צופה פני עתיד" באה לידי ביטוי בהגבלה משמעותית שאינה קיימת בהליך הפלילי:

"השאלה המכריעה היא, האם כיום יכולה המשיבה לפעול לביצוע פסק הדין; ולא השאלה, האם בעבר יכלה לעשות זאת" (ההחלטה הקודמת, פסקה ח'; ההדגשה במקור - א"ר; רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט , פ"ד נט(4) 49).

י.

כאז גם היום, השאלה המכריעה היא איפוא, "האם כיום יכולה המשיבה לפעול לביצוע פסק הדין". מעיון בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי עולה, כי בית המשפט קבע - כממצא שבעובדה - "כי גם אם לא פעלה הנאשמת [המשיבה - א"ר] לבדה לצורך הסתרת הילד, הרי שהמעשה בוצע בתיאום עמה, ובאישורה" (פסקה 27). ועוד נקבע:

"גרסת הנאשמת [המשיבה - א"ר] בעניין היעלמו הפתאומי של הילד... אינה יכולה להתקבל. טענת הנאשמת כי אינה יודעת כלל בידי מי מוחזק הילד, ומה עלה בגורלו במהלך של שנתיים מאז היעלמו... הינה גרסה פתטית ממש, ומופרכת על פניה" (פסקה 26).

אם במסגרת ההחלטה הקודמת נדרשנו לאפשרות, שבהליך הפלילי תתקבל גירסת המשיבה (פסקאות ח'-ט'), עניין זה אינו עוד על הפרק לעת הזאת. ניתן איפוא לומר, כי גם אילו קיבלנו את טענת המשיבה לגבי היעדר הקשר שלה כיום עם הקטין, וגם אם יש ממש בתצהירים שהונחו בפנינו (ולא אדרש כאן לעתירת המבקש להוצאתם מתיק בית המשפט), אין בעיני שמץ קצהו של ספק, כי המשיבה לא שיתפה את גורמי החקירה בכל הידוע לה על נסיבות היעלמו של הקטין בשנת 2008. כיון שאין כל ספק, כי מידע זה יכול היה לסייע באיתור הקטין יהא מקומו אשר יהא, ויהיו המחזיקים בו אשר יהיו, ועל פי מלויה של המשיבה באולם בית המשפט יתכן שהיא קשורה לגורמים כלשהם מציבורים חרדיים מסוימים - אין ספק שבידי המשיבה (למצער) לסייע לרשויות באיתורו, ולוא בדרך זו. מכאן המקום לסנקציה נוספת לפי הפקודה.

י"א.

אודה, בהמשך לאמור מעלה, כי שקלתי אם אין מקום להורות על העברת התיק לבית המשפט לענייני משפחה, הן משום שזו הערכאה שראוי היה להניח את הבקשה בפניה מתחילה; והן משיקולים נוספים עליהם הצביע בא כוח המשיבה. ואולם, נתתי דעתי לדברים שנכתבו בהחלטה הקודמת:

"במוקד התיק עומד ילד בן שתים עשרה כיום, אשר חגג את יום הולדתו האחרון (ביום 18.1.11) במחבוא. איננו יודעים היכן הילד מצוי היום. אך זאת אנו יודעים, הוא אינו נמצא עם אף לא אחד מהוריו. בין אם הוא 'נעלם' כטענת המשיבה, מה שאינו מתיישב עם השכל הישר, ובין אם הוא מוחבא בידיעתה במקום שטרם התגלה - מצב זה אינו טוב בעבורו; הוא רע, רע מאוד. לא רק שגורלו של הילד, שבא לעולם להורים מסוכסכים בני לאומים ודתות שונות, לא שפר עליו מתחילה, דרך היסורים שהוא מובל בה בשנים האחרונות רק מוסיפה קושי על קושי וסבל על סבל; וכבר אמור במקורותינו 'אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד' ( בראשית מ"ב, כ"ב)" (פסקה י"ב).

דברים אלה נכתבו לפני שנה . ביום 18.1.12 חגג הקטין בר מצוה, ככל שאכן חגג, ונסיבות חייו לא השתנו: הוא גדל בלא תרומת הורים, של אבא ובמידה רבה גם של אמו (ולא אדרש לאפשרויות גרועות בהרבה , אשר לפי גירסת ההיעלמות של המשיבה יש לחוש להן). בהחלטתו מיום 27.7.11 כתב השופט עמית: "מני אז ועד עצם היום הזה נעלם הקטין כאילו בלעה אותו האדמה, ומזה כשלוש שנים איננו בחזקת המבקשת [המשיבה - א"ר], מעין משפט שלמה 'גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה' ( מלכים

א, ג)" (פסקה 2). בית המשפט אינו יכול לעמוד בחיבוק ידיים מול מציאות זו (ואם הדבר טעון הבהרה נוספת, כך גם יתר רשויות המדינה, אשר יש לקוות כי הן עומדות מאחורי אמירתו של בא כוחן באשר לשקידה על פתרון התעלומה).

י"ב.

מדברי בא כוח המבקש בפנינו משתמע, כי בשלב זה החזרת הילד למשמורת אביו בחו"ל כבר אינה - כמובן בהקשר של שנות הניתוק הרבות והצורך להשיב לב בנים על אבות - אופציה של ממש, ולשיטתו "הדבר הנכון לעשות היום זה להחזיר את הילד לרשויות הרווחה בארץ, לא בחזקת האבא ולא בחזקת האמא" (עמוד 7 לפרוטוקול הדיון מיום 16.2.12). עמדה זו, המבכרת בעליל את טובת הילד, מזכירה את דברי האם "האמיתית" במשפט שלמה: "תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ" ( שם , פסוק כ"ו); הכרעת האמת

- להבדיל מן התחבולה הטקטית, "גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם" ( שם , פסוק כ"ה) - של החכם באדם בעקבות דברים אלה ידועה. בחתימת פסק הדין הקודם הוסיף חברי השופט ג'ובראן:

"כולי תקוה כי המשיבה תבין את חומרת מעשיה ותקיים את האמור בפסק הדין ובהחלטות שיצאו מבית משפט זה באופן מיידי. חשוב להדגיש כי אם אמצעי האכיפה שהפעלנו כעת לא יביא למימוש פסק הדין, תהיה פתוחה הדרך לפעול לכפיית פסק הדין גם בדרכים אחרות " (ההדגשה הוספה - א"ר).

אין לאפשר למשיבה להמשיך להתל בבתי המשפט, ולוא - אף אם נניח את כל ההנחות לטובתה - באשר לנסיבות ההיעלמות; הגושפנקא השיפוטית הלכאורית (גם אם לא החלוטה) לכך שזהו מצב הדברים מצויה בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי.

סוף דבר

י"ג.

החלטנו איפוא להשית על המשיבה 30 ימי מאסר שירוצו החל מיום 11.3.12. המשיבה תתייצב לריצוי מאסרה במזכירות בית המשפט המחוזי בבאר שבע עד לשעה 10:00. ככל שהמשיבה תתעשת ותמסור לרשויות בטרם אותו מועד את מלוא המידע שבידיה לגבי קורותיו של הילד ונסיבות היעלמו, ותשתף עמן פעולה עד קצה גבול יכולתה כפי שיוערך, נשקול מחדש את הצורך בסנקציה זו. ככל שלא יחול שינוי והמשיבה תחל בריצוי המאסר, וככל שיידרשו צעדים נוספים לאחר מכן, העניין יובא בפני בית המשפט למשפחה בבאר שבע, לו הסמכות המקורית לדון בסוגיה. נוכח הגשת הבקשה לבית משפט זה חרף הדברים שנאמרו בהחלטה הקודמת, איננו עושים צו להוצאות. בהתאם להוראת סעיף 6(3) לפקודה, עותק מהחלטה זו יובא בפני היועץ המשפטי לממשלה, אשר יוכל לתת דעתו גם לשאלת טיפול הרשויות בפרשה הקשה שלפנינו, ולקיים "אין מזרזין אלא למזורז" (ראו בבלי מכות כ"ג א'). כן תועבר החלטה זו גם לבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע וכן למשטרת ישראל באמצעות פרקליטות המדינה.

י"ד.

הבקשה מתקבלת איפוא לפי האמור.

ש ו פ ט

השופט ס' ג'ובראן:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט י' דנציגר:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בהחלטתו של השופט א' רובינשטיין.