בש"פ 6389/08 מדינת ישראל נ. פלוני

1.

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט א' ואגו) שלא לעצור את המשיבה עד תום משפטה ולהורות על שחרורה בתנאים.

2.

סיפור המעשה, כמתואר בכתב אישום שהוגש נגד המשיבה ביום 9.7.08, הינו זה: המשיבה נישאה למתלונן בבלגיה בשנת 1998. בשנת 1999 נולד ילד לבני הזוג. בני הזוג התגרשו בשנת 2002. בשנת 2005 החליט בית המשפט לערעורים בבלגיה כי החל מיום 1.3.06 תהיה המשמורת על הקטין בידי אביו. כמו כן, נקבעו הסדרי ראיה בין הקטין לבין המשיבה. המשיבה לא צייתה לפסק הדין. ביום 4.1.06 הגיעה המשיבה יחד עם הקטין לישראל. משנודע לאב כי המשיבה והקטין נמצאים בארץ, הוא הגיש בחודש דצמבר 2006 תובענה על פי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א-1991 להחזרת הקטין למשמורתו. ההליכים נמשכו עת ארוכה. ביום 8.4.08 החליט בית משפט זה (כבוד השופטים א' פרוקצ'יה, ע' ארבל וס' ג'ובראן) לדחות את בקשת רשות הערעור של המשיבה, אשר נדונה כערעור (בע"מ 1855/08; פסק הדין כולל תיאור מפורט של השתלשלות ההליכים בחו"ל ובישראל). משמעות הדחייה הייתה כי נותרו על כנם פסקי דין של בית המשפט למשפחה ובית המשפט המחוזי בבאר שבע, שהחליטו כי יש להחזיר את הקטין לאביו בבלגיה. בית המשפט העליון הורה בפסק דינו כי החזרת הקטין לאביו תבוצע לא יאוחר מיום 1.6.08. בהחלטה מיום 21.5.08 קבע בית משפט זה בגדרו של ההליך הנזכר כי מועד החזרתו של הקטין לאביו יידחה ליום 15.6.08. בהחלטה נוספת, מיום 1.7.08, נקבע על ידי בית המשפט העליון כי יש להחזיר את הקטין לאלתר לאביו. המשיבה נקטה מהלך נוסף. היא הגישה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 5952/08). העתירה נדחתה ביום 3.7.08. מקום הימצאו של הקטין אינו ידוע. על יסוד התשתית האמורה, יוחסו למשיבה עבירות אלה: חטיפה ממשמורת, בהתאם לסעיף 373(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 והפרת הוראה חוקית (2 עבירות), לפי סעיף 287(א) לחוק.

3.

משהוגש כתב האישום עתרה העוררת למעצרה של המשיבה עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי בבאר שבע דחה את בקשת המעצר וקבע כי המשיבה תשוחרר לחלופת מעצר. על פי ההחלטה, תשהה המשיבה במעצר בית מלא בבית הוריה באשדוד. המשיבה חויבה להפקיד סך של 10,000 ₪ ולחתום על התחייבות בסכום של 15,000 ש"ח, ואילו הוריה נדרשו, כל אחד, לחתום על ערבות של 10,000 ש"ח. כמו כן, הוחלט להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ והמשיבה חויבה להפקיד את דרכונה בבית המשפט.

בית המשפט המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה "למכביר" בכל הנוגע לעבירה של הפרת הוראה חוקית. באשר לעבירה של חטיפה ממשמורת הביע בית המשפט ספק האם מעשיה של המשיבה מהווים עבירה כאמור. בהקשר זה התייחס בית המשפט לנסיעתה של המשיבה לישראל עם הקטין, שעה שידעה על דבר פסק הדין שניתן בבלגיה, שציווה עליה להעביר את המשמורת לידי האב, וכאשר ברור כי מטרת הנסיעה הייתה למנוע מן האב לקבל את המשמורת על הקטין. הסיבה המרכזית להחלטה שלא לעצור את המשיבה עד תום משפטה הייתה כי מטרת המעצר במקרה זה מכוונת, לדעת בית משפט קמא, לכפות על המשיבה לקיים את פסק הדין. לדעת בית המשפט, מעצר עד תום ההליכים אינו מיועד להשיג מטרה זו. עוד הביע בית המשפט המחוזי את הדעה כי אף שמרכז חייה של המשיבה היה עד לאחרונה מחוץ לישראל, הרי ניתן להבטיח את התייצבותה למשפט ולמנוע התחמקות מן הדין באמצעים דרסטיים פחות ממעצר ממש.

4.

אכן, מקובל עלי שאין מקום לעשות שימוש במעצר עד תום ההליכים על מנת לכפות על המשיבה לקיים את החיוב להחזיר את הקטין למשמורת אביו בבלגיה. לשם השגת מטרה זו יש להפעיל את דיני ההוצאה לפועל. אמנם, ספק רב אם במקרה הנוכחי האמצעים שבדיני ההוצאה לפועל ישיגו את המטרה. אומר אני דברים אלה משום שהרושם המתקבל מן החומר הוא כי המשיבה נחושה ותקיפה בדעתה כי אין להחזיר את הקטין לידי אביו. די להזכיר לעניין זה את סירובה הנמשך של המשיבה לקיים את החלטותיהם של בתי המשפט שניתנו בחו"ל ובישראל ואת העובדה שמקום הימצאו של הקטין הינו בגדר נעלם. כמובן, שבנוסף לכך יש ליתן משקל רב לעובדה שעד לאחרונה היה מרכז חייה של המשיבה מחוץ לישראל. העובדות האמורות מעמידות חשש ממשי שהמשיבה תעשה כל מאמץ על מנת להימלט מן הארץ ולהעלים את הקטין. נשאלת השאלה האם התנאים שקבע בית המשפט המחוזי יש בהם כדי לצמצם במידה מספקת את החשש האמור. עונה אני לשאלה זו בשלילה.

5.

בית משפט קמא קבע, כזכור, כי המשיבה תשהה במעצר בית מלא בבית הוריה, כי תפקיד את דרכונה וכי יוצא צו עיכוב יציאה מן הארץ. כבר בעבר ציינתי כי השמתו של אדם במה שמכונה "מעצר בית" אצל בני משפחה הינה בעייתית מעצם טבעה (ראו, בש"פ 7602/04 מדינת ישראל נ' אבו הלהווא (לא פורסם, 17.8.04)). זאת, משום שבני המשפחה, שאמורים לפקח על מעצר הבית, ימצאו עצמם בדילמה קשה מאוד אם הנאשם (או החשוד) יפר את החובה שהושתה עליו. המקרה הנוכחי מדגים אולי בצורה קיצונית את הבעייתיות. מסיבות שונות, יש לצאת מן ההנחה שהוריה של המשיבה מחזקים את ידיה במהלכיה, אשר לשיטתה באים להגן על הקטין, שהוא נכדם. האם בנסיבות המיוחדות של מקרה זה ניתן לצפות כי ההורים ידווחו לרשויות במקרה של הפרה כאשר ברור כי התוצאה תהיה מעצרה של בתם?! גם החובה להפקיד את הדרכון והקביעה כי יוצא צו עיכוב יציאה מן הארץ אינם בגדר אמצעים מספיקים לטעמי. אין צורך לפרט כיצד ניתן לעקוף את ההוראות האמורות. המסקנה המתבקשת היא כי התנאים שקבע בית המשפט המחוזי אינם מספקים ואין בהם די כדי לצמצם במידה מספקת את החשש בדבר הימלטות מן הארץ יחד עם הקטין. אין להבין מדבריי כי האפשרות היחידה במקרה הנוכחי הינה מעצר. איני פוסל את האפשרות שתוצג חלופה אחרת, שתכלול תנאים מחמירים יותר, שיהיה בה כדי להקהות במידה הראויה את החשש האמור.

6.

אשר על כן, הנני מחליט לקבל את הערר, לבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי ולהורות על מעצרה של המשיבה עד תום משפטה.