בג"ץ 5952/08 פלוני נ. בית משפט העליון בירושלים

השופט י' דנציגר:

בפנינו עתירה במסגרתה מבקשת העותרת צו על תנאי כנגד המשיבים 1-4 (בית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט לערעורי משפחה, כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, כבוד השופטת ע' ארבל וכבוד השופט ס' ג'ובראן) ליתן טעם מדוע לא תבוטל החלטתו של בית המשפט העליון מיום 1.7.2008 במסגרת בע"מ 1588/08 (להלן: ההחלטה ). בנוסף, מבקשת העותרת כי יינתן צו ביניים, במעמד צד אחד, המורה על עיכוב ביצוע ההחלטה ומתן צו עיכוב יציאה מן הארץ לקטין, המופנה כנגד המשיב 6, משרד הפנים, וזאת עד לסיום הדיון בעתירה.

דחיפותה של העתירה, כך נטען, נובעת מהעובדה כי בנה הקטין של העותרת (להלן: הקטין ) עתיד לעזוב את הארץ בטיסה לבלגיה כבר בצהרי יום 3.7.08.

רקע עובדתי

1.

ביסודה של העתירה סכסוך בין העותרת והמשיב 5 (להלן: האב ) בעניין החזקה ומשמורת של ילדם הקטין. השתלשלות האירועים וההליכים בתיק זה הינה ארוכה ומורכבת, ואין בדעתנו לפרט את כולה במסגרת החלטתנו זו. בקצירת האומר, נאמר כי ביום 9.1.2008 ניתן פסק דין על ידי בית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע (כבוד סגן הנשיא פ' אסולין) אשר הורה על השבתו של הקטין לחזקתו של האב, המתגורר בבלגיה, לאחר שהעותרת העבירה את הקטין לישראל וניתקה אותו למעשה מאביו. בנוסף, נקבעו תנאים להחזרה במקרה שהאם, העותרת, תודיע כי היא מוכנה להתלוות לקטין לבלגיה. ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה נדחה על ידי בית המשפט המחוזי.

2.

בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה (בע"מ 1855/08), נדונה כערעור, שהוכרע ביום 8.4.2008 על ידי כבוד השופטים א' פרוקצ'יה, ע' ארבל וס' ג'ובראן. ברוב דעות, הוחלט על החזרת הקטין לבלגיה לידי האב עד ליום 1.6.2008. ביום 21.5.2008 ניתנה החלטה נוספת על ידי ההרכב האמור, בה נדחה מועד ההחזרה עד ליום 15.6.2008. כן הובהר באותה החלטה כי לא תתאפשר דחייה נוספת של מועד החזרתו של הקטין. בנוסף, נקבע בפסק הדין מיום 8.4.2008 (להלן: פסק הדין ), כי במידה והאם תסכים להצטרף לחזרתו של הקטין לבלגיה, יתחייב האב להמציא, עד למועד ההחזרה, אישור משלטונות התביעה בבלגיה ובצרפת על כך שהאם לא תועמד לדין על ידם בגין חטיפת הקטין או בקשר לכך, וכן האב יגיש לבית המשפט לענייני משפחה התחייבות שלא ליזום בעצמו הליכים משפטיים כנגד האם בגין חטיפת הקטין או בקשר לכך, וכן יחולו התנאים שנקבעו על ידי בית המשפט לענייני משפחה.

3.

לאחר מתן פסק הדין האמור, נתברר כי לא ניתן לקבל מרשויות התביעה בצרפת התחייבויות ברורות כפי שנקבעו בפסק הדין, שכן באותה מדינה כבר החלו מתנהלים הליכים משפטיים נגד האם. לפיכך, פנה האב בבקשה לבית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע (כבוד סגנית הנשיא ש' גולן), אשר קבע, ביום 10.6.2008, כדלקמן:

"בנסיבות אלו, משלא הומצאו, עובר לדיון זה, המסמכים אשר נדרשו על פי פסק הדין של כב' הש' אסולין ושל ביהמ"ש העליון, לא ניתן לקבוע כי על האם לצאת עם הקטין לבלגיה ביום 15/5/08. קודם ליציאת האם

יש, כאמור, להשלים המסמכים שנדרשו על פי פסקי הדין שפורטו לעיל". [ההדגשה לא במקור - י.ד.]

4.

בעקבות החלטה זו פנה האב, ביום 29.6.2008, לבית משפט זה, לכאורה במסגרת בע"מ 1855/08 ב"בקשה למתן הוראות". בהחלטה מיום 1.7.2008 קבעו כבוד השופטים פרוקצ'יה, ארבל וג'ובראן כי מפסק דינם מיום 8.4.2008 "עולה בבירור כי מועד החזרתו של הקטין הוא נתון קשיח שאינו כפוף לכל תנאים שהם". עוד נקבע, כי "השאלה אם מלוא התנאים להצטרפותה של האם לנסיעת בנה לבלגיה התקיימו אם לאו, אינה מעלה ואינה מורידה לענין החובה לקיים את החזרת הקטין במועדה, כפי שהורה פסק דיננו". לפיכך הורו השופטים על החזרתו של הקטין לאביו לאלתר.

טענות העותרת

5.

בעתירתה טוענת המבקשת כי ההחלטה האמורה, ניתנה תוך חריגה מסמכות. לשיטת העותרת, יכול בית המשפט העליון "לתקן" את החלטותיו הקודמות רק בהתאם לסעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, קרי תיקון טעות סופר, או בגדרי הבהרה הנדרשת על ידי ראש ההוצאה לפועל לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967. העותרת טוענת כי ההחלטה הפכה למעשה את פסק הדין החלוט בבע"מ 1855/08, מיום 8.4.2008, ולמצער הבהירה ותיקנה אותו, וזאת ללא כל סמכות שבדין.

6.

עוד טוענת העותרת, כי אין לבית המשפט העליון סמכות לדון ב"בקשה למתן הוראות", הליך שאינו קיים, וזאת לאחר מתן פסק דין חלוט על ידי ערכאת ערעור, ולדבריה על האב היה לפנות בערעור לבית המשפט המחוזי.

7.

בנוסף, העותרת סבורה כי ההחלטה מיום 1.7.2008 ניתנה תוך שלילת זכות הטיעון המוקנית לה, על פי כללי הצדק הטבעי, שכן לא נתבקשה תגובתה עובר לקבלת ההחלטה.

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינו בעתירה, שהוגשה בבהילות רבה כאמור, סבורים אנו כי דינה של העתירה להידחות על הסף.

9.

כידוע, סמכותו העניינית של בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק קבועה בסעיפים 15(ג) ו-15(ד) לחוק יסוד: השפיטה (להלן: חוק היסוד ). עיון בסעיפים אלה מלמדנו, כי לכאורה עשויים להיות רלוונטיים לענייננו שני סעיפי משנה: סעיף 15(ד)(3) וסעיף 15(ג) לחוק היסוד.

10.

אלא, שברור כי סעיף 15(ד)(3) לחוק

היסוד, אינו יכול להוות מקור סמכות לבית המשפט הגבוה לצדק לדון בעתירה על החלטתו של בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים (כפי המקרה בענייננו). לשונו המפורשת של סעיף זה, קובעת כי סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק "לתת צווים לבתי משפט, לבתי דין ולגופים ואנשים בעלי סמכויות שיפוטיות או מעין-שיפוטיות על פי דין", אינה חלה על "בתי משפט שחוק זה דן בהם", קרי, סמכות זו אינה חלה על החלטות של בית המשפט העליון. בסוגיה זו איננו רואים מקום להרחיב, שכן לשונו של הסעיף מדברת בעד עצמה.

11.

ככל שעסקינן בסעיף 15(ג) לחוק היסוד, גם סעיף זה אינו יכול לשמש בענייננו מקור סמכות לבית המשפט הגבוה לצדק לדון בעתירות למען הצדק בעניין החלטות או פסקי דין של בית המשפט העליון. דברים אלה נקבעו בעבר בפסיקתו של בית משפט זה, והם אף הכרחיים על מנת לשמור על כללי דיון תקינים ונלמדים מן ההיגיון.

12 .

כידוע, הכלל הוא שבית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי משפט בעניינים אזרחיים ופליליים, אשר ניתנו על ידי ערכאה מוסמכת, וכדבר שבשגרה נדחות על ידי בית משפט זה על הסף עתירות התוקפות החלטה של רשות שיפוטית מוסמכת [בג"צ 583/87 הלפרין נ' סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים , פ"ד מא(4) 683, 702 (1987); בג"צ 11872/05 פדל נ' בית המשפט המחוזי בחיפה (לא פורסם, 27.12.05); ראו גם אליעד שרגא ורועי שחר המשפט המנהלי – עילות הסף 332 (2008)].

13.

יתרה מכך, לא אחת נפסק כי בית המשפט העליון אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות אחרות של בית משפט זה בשבתו כבית משפט לערעורים [בג"צ 2398/02 רביד נ' בית המשפט העליון בירושלים בשבתו כבית משפט לערעורים (לא פורסם, 22.4.2002); בג"צ 4828/05 פלוני נ' כב' השופטת א' פרוקצ'יה, בית המשפט העליון (לא פורסם, 15.6.2005); בג"צ 4421/08 חלמיש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.5.2008) ועוד]. דברים אלה נכונים, מטבע הדברים, גם לעניין החלטותיו של בית משפט זה בערעורים בענייני משפחה.

14.

כאמור, המסקנה כי בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאה המבקרת את החלטותיו של בית המשפט העליון כבית משפט לערעורים מתחייבת אף מן החובה לשמור על סדרי דין תקינים ומן הרציונאל של סופיות הדיון. מתן אפשרות לצדדים לעתור לבית המשפט הגבוה לצדק על הערכאה העליונה בעניינים אזרחיים ופליליים תפתח פתח מסוכן, אשר יאפשר לצדדים, כל אימת שלא יהיו מרוצים מהחלטותיו של בית המשפט העליון לפתוח בהליך נוסף (שלא במסגרת הכללים הקבועים לעתירה במסגרת דיון נוסף), אשר יידון מן הסתם על ידי הרכב אחר של בית משפט זה, ובכך יפתח פתח לבעלי דין "לבחור" כי עניינם יידון בפני הרכב שונה, דבר שאותו אין לאפשר, והוא מנוגד לתפיסות היסוד של משפטנו [בג"צ 2421/93 כהנא

נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה , פ"ד מז(5) 550 (1993)].

15.

ההחלטה נשוא העתירה, אינה החלטה שניתנה תוך חריגה מסמכות, מן הטעם הפשוט כי אין בה משום תיקון, הבהרה או הוספה לפסק הדין שניתן בבע"מ 1855/08 ביום 8.4.2008. נהפוך הוא, החלטה זו חוזרת על אותם תנאים שנקבעו בפסק הדין ומורה, כפי שכבר הורו בפסק הדין, על החזרת הקטין לאביו לאלתר. מטעם זה, כלומר, העובדה שאין בהחלטה משום הבהרה, תיקון ואף לא "מתן הוראות" (חרף הכותרת המטעה של הבקשה שכונתה "בקשה למתן הוראות"), אלא אך ורק חזרה על האמור בפסק הדין, הרי אף לא נדרשה תגובה של העותרת לבקשה, שכן אין בהחלטה שניתנה משום שינוי או פגיעה בזכויותיה לעומת פסק הדין ולפיכך לא נפגעה זכות הטיעון שלה.

16.

למעלה מן הצורך, יוער כי תקיפתו של פסק דין של בית המשפט העליון יכולה להתבצע, למעשה, בדרך אחת בלבד, והיא בדרך של הגשת בקשה לדיון נוסף, לפי סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ולפיכך, אף היה בידי העותרת סעד חילופי, שהוא כשלעצמו מצדיק את דחיית העתירה על הסף.

17.

שעה קלה לפני מתן החלטתנו, הוגשה בקשתו של "המרכז לזכויות הילד והמשפחה, מכללת שערי משפט" להצטרף להליך כמייצגו של הקטין ו"בקשה לעיכוב ביצוע ההליכים בענינו של הקטין". נוכח התוצאה, דהיינו, דחיית העתירה על הסף, מתיירת בקשה זו, אולם יצויין כי הבאנו את נימוקיה בחשבון במתן החלטתנו.

18.

התוצאה היא שהעתירה נדחית. נ