בג"ץ 4218/09 ד''ר יולי נודלמן נ. כב' שופטי בהמ'ש העליון ה'ה פרוקצ'ה , נאו

השופט י' דנציגר:

לפנינו עתירה המופנית נגד שופטות בית המשפט העליון א' פרוקצ'יה, מ' נאור וע' ארבל ונגד שופט בית המשפט המחוזי צ' סגל וכן נגד שר המשפטים, היועץ המשפטי לממשלה וראש הממשלה.

1.

העותר פירסם ספר אודות דמותו של נתן שרנסקי, מנהיג מפלגת "ישראל בעליה" (שכבר אינה קיימת) (להלן: שרנסקי ו המפלגה בהתאמה). הספר כולל התייחסויות קשות ופוגעניות כלפי שרנסקי והמפלגה, והללו הגישו תביעת לשון הרע נגד העותר. בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט צ' סגל) קיבל את התביעה, קבע כי העותר אחראי בביצוע עוולת לשון הרע כלפי שרנסקי והמפלגה והטיל על העותר לשלם לשרנסקי פיצוי כספי בסך 900,000 ₪ ולמפלגה פיצוי בסך 75,000 ₪. כן אסר על המשך הפצת הספר והורה לעותר לפרסם הודעה בעיתונות בדבר תוכן פסק הדין.

ערעור שהגיש העותר התקבל בחלקו על ידי בית משפט זה (ע"א 89/04) ביום 4.8.2008. בפסק הדין שניתן מפי כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, בהסכמת כבוד השופטות מ' נאור וע' ארבל, נקבע כי הדברים שכתב העותר בספר הם בגדר לשון הרע, כי לעותר לא עומדת הגנת אמת הפרסום ולא ניתן לראות בתוכן ספרו משום הבעת דעה בתום לב. לפיכך, נקבע כי העותר אחראי כלפי שרנסקי והמפלגה בשל עוולת לשון הרע. בית המשפט העליון הפחית את שיעור הפיצוי שהוטל על העותר לטובת שרנסקי והעמידו על 500,000 ₪. כן הפחית את סכום הוצאות המשפט ושכר טרחת עורכי הדין שהוטלו על העותר לטובת שרנסקי.

בקשה שהגיש העותר להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף נדחתה ביום 4.9.2008 על ידי כבוד הרשמת ג' לוין, "נוכח סיכוייו הנמוכים של ההליך, ובהעדר הסבר לאיחור בהגשת ההליך מלבד טעות שבדין לגבי אופן מניין הימים".

2.

כעת מונחת לפנינו עתירה זו, המופנית נגד פסקי הדין הנ"ל של בית המשפט המחוזי ושל בית משפט זה בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים. הסעדים המבוקשים על ידי העותר הם כדלקמן: להורות למשיבים 1-2 לנמק האם פסקי הדין "תואמים את חוקי מדינת ישראל"; להורות למשיבים 3-5 לנמק מדוע לא ינקטו בהליכים שיגרמו ל"דיון ציבורי פומבי" על ההשלכות של פסקי הדין הנ"ל; לתת צו מניעה להקפאת כל ההליכים נגד העותר, לרבות הליכי הוצאה לפועל.

3.

העותר טוען כי פסקי הדין שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון מנוגדים לחוק ולעקרונות כגון חופש הביטוי וחופש העיתונות והם בעלי השלכות קשות על הדמוקרטיה. עוד טוען העותר כי בפסקי הדין נפלו טעויות בניתוח העובדות וחוסר הבנה בדבר משמעותם של אירועים היסטוריים שהתרחשו בחו"ל. העותר מעלה טענות שונות המופנות נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הן במסגרת הקביעות העובדתיות והן במסגרת ניהול הדיון. העותר מוסיף וטוען כי השופט סגל התנהג בצורה מבזה כלפי עדי העותר וכלפי העותר.

עוד טוען העותר כי בית המשפט העליון שגה כשהחליט לא להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין האחריות וכן מעלה הוא טענות נוספות נגד פסק הדין, לרבות בעניין קביעת סכום הפיצוי. בנוסף הוא טוען כי נגרמה "סחבת בלתי נסבלת" במהלך המשפט וכי הוא נאלץ להוציא הוצאות אדירות במסגרת התביעה.

4.

לאחר שעיינו בעתירה סבורים אנו כי דינה להידחות על הסף. כידוע, הכלל הוא שבית המשפט העליון, בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי משפט בעניינים אזרחיים ופליליים, אשר ניתנו על ידי ערכאה מוסמכת, וכדבר שבשגרה נדחות על ידי בית משפט זה על הסף עתירות התוקפות החלטה של רשות שיפוטית מוסמכת [בג"צ 583/87 הלפרין נ' סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים , פ"ד מא(4) 683, 702 (1987); בג"צ 11872/05 פדל נ' בית המשפט המחוזי בחיפה (לא פורסם, 27.12.05); ראו גם אליעד שרגא ורועי שחר המשפט המנהלי – עילות הסף 332 (2008)].

5.

יתרה מכך, לא אחת נפסק כי בית המשפט העליון, בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות אחרות של בית משפט זה בשבתו כבית משפט לערעורים [בג"צ 2398/02 רביד נ' בית המשפט העליון בירושלים בשבתו כבית משפט לערעורים (לא פורסם, 22.4.2002); בג"צ 4828/05 פלוני נ' כב' השופטת א' פרוקצ'יה, בית המשפט העליון (לא פורסם, 15.6.2005); בג"צ 4421/08 חלמיש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.5.2008); בג"ץ 5952/08 פלונית נ' בית המשפט העליון (לא פורסם, 3.7.2008) ועוד]. דברים אלו נכונים, מטבע הדברים, גם למקרה דנן.

6.

כאמור, בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאה המבקרת את החלטותיו של בית המשפט העליון כבית משפט לערעורים. הדבר מתחייב הן מן הדין והן מן החובה לשמור על סדרי דין תקינים ומן הרציונאל של סופיות הדיון. מתן אפשרות לצדדים לעתור לבית המשפט הגבוה לצדק על הערכאה העליונה בעניינים אזרחיים ופליליים תפתח פתח מסוכן, אשר יאפשר לצדדים, כל אימת שלא יהיו מרוצים מהחלטותיו של בית המשפט העליון לפתוח בהליך נוסף (שלא במסגרת הכללים הקבועים לעתירה במסגרת דיון נוסף), אשר יידון מן הסתם על ידי הרכב אחר של בית משפט זה, ובכך יפתח פתח לבעלי דין "לבחור" כי עניינם יידון בפני הרכב שונה, דבר שאותו אין לאפשר והוא מנוגד לתפיסות היסוד של משפטנו [בג"צ 2421/93 כהנא

נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה , פ"ד מז(5) 550 (1993)].

7.

משנדחתה בקשתו של העותר להאריך את המועד להגשת עתירה לקיום דיון נוסף, ברי כי אין מקום לאפשר לו "לעקוף" את הדרך הדיונית הראויה לתקיפת פסק הדין, בדרך של הגשת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. זאת ועוד, ככל שהעותר מעוניין בהפסקת הליכי ההוצאה לפועל שננקטו נגדו, עליו לפעול בדרכים שהותוו לכך בחוק.

אשר לבקשתו של העותר כי נורה למשיבים 3-5 לקיים "דיון ציבורי" בעניין, בכל הכבוד, הגשת עתירה לבית משפט זה אינה הדרך הנכונה לעשות כן, בוודאי משלא הראה העותר כי פנה בעצמו אל המשיבים בעניין זה.

8.

התוצאה היא שהעתירה נדחית.