ע"פ 5467/12 מדינת ישראל נ. טארק חוסיין

השופט א' רובינשטיין:

א.

ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט אטרש) בת"פ 5467/12 מיום 31.5.12, בגדרו הושתו על המשיב 1 30 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו (31.5.12-1.5.11), מאסרים מותנים וקנס בסך 5,000 ₪, ועל משיב 2 - 18 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו (1.8.11-22.5.11), מאסרים מותנים וקנס בסך 3,000 ₪. עיקר עניינה של הפרשה – שוד אשה קשישה באישון לילה בביתה. לגבי משיב 1 כללו העבירות גם שהיה בישראל שלא כחוק. נציין כאן, כי לפנינו היה גם ערעור של המשיב 2 על חומרת עונשו, אך במהלך הטיעונים, ונוכח הערותינו, לא עמד על ערעורו והוא נמחק בזה.

רקע והליכים

ב.

כאמור, המערערים הורשעו על פי הודאתם בכתב האישום המתוקן בשוד (לפי סעיפים 402(א) ו-29 לחוק העונשין, תשל"ז-1977), ובנוסף הורשע המשיב 1 בשהיה בישראל שלא כדין (לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל).

ג.

כנטען בכתב האישום, במהלך חודש ספטמבר 2010 החליטו המשיבים ואדם נוסף, עיסא חואלד (להלן עיסא), שאשתו עבדה בבית המתלוננת ועיסא ידע את הנעשה בו, לשדוד את המתלוננת, כבת 80 וחולנית, בביתה בשעת לילה מאוחרת. ביום 17.9.10 סמוך לאחר חצות הגיעו המשיבים ועיסא למושב היוגב, מקום מגוריה של המתלוננת, ועיסא הראה למשיבים את מיקומו של הבית. בסביבות השעה 1:30 נכנסו המשיבים לבית המתלוננת, ותרו בו אחר רכוש, תוך שהמשיב 1 ניהל את המגעים עם המתלוננת, במהלכם הטיל עליה פחד ומנע ממנה להזעיק עזרה. משביקשה המתלוננת לעשות צרכיה, כפה עליה המשיב 1 לעשותם בדלת פתוחה, והיא נאלצה לוותר. עוד לפני כן לחצה המתלוננת על כפתור מצוקה, אך המשיב 1 הורה לה לומר למוקד שהכל בסדר, והיא עשתה כן מתוך פחדה. המבקשים גנבו מביתה של המתלוננת את הפלאפון, ארנקה על תכולתו (לרבות מסמכים, כרטיסי אשראי ומזומנים), ותכשיטים שהוציאו מן הכספת אשר את הקוד לפתיחתה דרשו וקיבלו מן המתלוננת. לפני צאתם איימו המבקשים על המתלוננת שלא תזוז אף לאחר שיעזבו, ועל כן הזעיקה את חברת האבטחה בלחצן המצוקה רק כעבור זמן. המשיבים יצאו וביקשו מעיסא לחלצם.

גזר הדין של בית המשפט קמא

ג.

בטרם גזירת הדין עיין בית המשפט בתסקירי שירות המבחן לגבי המשיבים, לא ניתנה המלצה לגבי משיב 1, ולגבי המשיב 2 הומלץ על מאסר לא ממושך והשמת גבולות ברורים. בגזר הדין נתן בית המשפט המחוזי, מחד גיסא, משקל לחומרת העבירה ופגיעתה הקשה במתלוננת, אשה קשישה וחולנית. הוטעם, כי אף שהשוד בוצע ללא אלימות, הותיר את אותותיו הקשים במתלוננת יצוין (היא הלכה לימים - למרבה הצער - לעולמה וזאת בטרם הספיקה להעיד במשפט). נוסף על כך, שקל בית המשפט את עברו הפלילי של המשיב 1, שכלל מלבד המקרה הנוכחי שש הרשעות קודמות בגין שהיה בישראל שלא כדין, וכן את מעורבותו הגבוהה יותר במהלך השוד. מאידך גיסא נתן בית המשפט דעתו לכך שהמשיבים הודו בביצוע העבירה והביעו חרטה על פגיעתם במתלוננת. ניתן גם משקל למצב הכלכלי של משפחותיהם. לבסוף נדרש בית המשפט גם לעונש שהוטל על עיסא, שותף במעשה השוד (מאסר בן שנה וחצי) ולעקרון אחידות הענישה.

הערעור והליכיו

ד.

לפנינו עתה ערעור המדינה על קולת העונש, לטענת המערערת העונש שנגזר על המשיבים אינו הולם את חומרת המעשים ונסיבותיהם, וחוטא לשיקולי הוקעה של מעשים מסוג זה וההגנה על ציבור הקשישים. לשיטתה, טעתה הערכאה הדיונית משלא נתנה משקל מספק לחשיבות ההגנה שעל הדין הפלילי לספק לקרבנות המתקשים לגונן על עצמם. כן טענה המערערת, כי אין בעונשו של המשיב 1 כדי לבטא את החומרה שבבחירתו לחזור ולחדור לישראל שלא כדין, ולבצע עבירה קשה. המערערת הוסיפה וטענה, כי ניתן משקל יתר לעונש שנגזר על עיסא (18 חודשי מאסר בפועל), במיוחד נוכח הקשיים הראייתיים הקיימים בעניינו, ושאינם קיימים בעניינם של המשיבים. לבסוף טענה המערערת, כי אין הצדקה לניכוי ימי מעצרו של המשיב 1 מן המאסר שנגזר עליו, נוכח מאסר מהליך פלילי אחר שריצה במקביל.

ה.

בתסקיר עדכני שהוגש בפנינו, חזר שירות המבחן על כך שהמשיב 1 מודה בעבירות המיוחסות לו, ומקבל אחריות על מעשיו, אך הוטעם, כי הוא משליך את האחריות למעורבותו בעבירה על המצוקה הכלכלית של משפחתו. שירות המבחן

ציין,

כי מדובר באסיר שאינו מגלה מוטיבציה להתגייס להליך טיפולי משמעותי במהלך המעצר. דווח, כי בקשר עימו לא עלו קשיים מיוחדים, או מצוקה רגשית המסתמנת בהתנהגותו.

ו.

באשר למשיב 2, התרשם שירות המבחן כי מדובר באסיר הנמצא לראשונה במאסר, חסר גיבוש ובשלות רגשית, ונראה כי אינו מתכנן את מעשיו מעבר לטווח המיידי, ונעדר הוא מטרה ברורה או תובנה למצבו. עוד צוין בתסקיר, כי יחסו של המשיב 2 לעבירה מצומצם ושטחי ללא קבלת אחריות של ממש, וכי אינו מביע נזקקות לטיפול.

ז.

בדיון בפנינו (ביום 22.10.12) חזרה המערערת על טיעוניה, והטעימה את חומרת העבירה ונסיבותיה. בנוגע לאפשרות של העדה מוקדמת של המתלוננת, ציינה המערערת, כי נעשה ניסיון לכך בהיותה בבית החולים, אך לא צלח. בדבר הפער בין עונשם של המשיבים לבין זה של עיסא, טענה המערערת, כי עונשו המקל נבע בעיקרו מן הקשיים הראייתיים בתיק, מנגד, טען בא כוחם של המשיבים, כי המצע הראייתי כנגד עיסא היה דווקא רב יותר נוכח הודייתו בהליכי המעצר, והדבר מעורר ספק בנוגע לטענת הקושי הראייתי שהעלתה המערערת. עוד נטען מטעם המשיבים, כי עונשם חמור בהתחשב בנסיבות, בין היתר נוכח אי הפעלת אלימות במהלך השוד ועברם שאינו כולל אלימות.

הכרעה

ח.

לאחר העיון מצאנו לנכון להיעתר לערעור המדינה, ולהגדיל את עונשם של המשיבים בשמונה-עשר חודשים כל אחד; קרי, להעמיד את עונשו של המשיב 1 על ארבעים ושמונה חודשי מאסר בפועל, ואת עונשו של המשיב 2 על שלושים וששה חודשי מאסר בפועל. נציין כי לטעמנו יכול היה העונש להיות כבד יותר, אך איננו ממצים את הדין בערעור נוסף על כך, החלטנו שלא ינוכו ימי מעצרו של משיב 1 מיום 1.5.11 עד 4.3.12, נוכח היותו אסיר במקביל בת"פ 8398-04-11 (שעניינו שהיה בלתי חוקית, עליה נדון חמש פעמים בעבר, כעולה מגזר הדין מיום 11.4.11).

ט.

ברי כי לפרשה דנא חומרה יתרה: שוד אשה קשישה וחולה באישון לילה בביתה, בלא אפשרות להתגונן, ותוך הפחדתה, השפלתה (בדרישה שתעשה צרכיה בדלת פתוחה) ואיומים עליה, פגיעה ברכושה וגרימת עגמת נפש רבה, בשל כאבים עזים בידיה (עקב נסיונו של המשיב 1 לקשור אותן בתחילת האירוע, אף שחדל מכך) וגזילת תכשיטים בעלי ערך אישי; ראו עדות בנה במשפט. נרמס כבודה של המתלוננת, נפגעו גופה ונפשה, ומה לנו כי נכביר מלים. אכן, לשני המשיבים עבר נקי מעבירות אלימות והם מביעים חרטה בנוגע למעשיהם, ובית המשפט הביא זאת בחשבון, כמו גם את נסיבותיהם האישיות, וגם את עניינו של עיסא, ש"זכה" לעונש קל מאוד; ואולם, קשיים כלכליים אינם מצדיקים פגיעה בזולת ובתחושת הבטחון של הציבור, לא כל שכן של קשישים. על בית המשפט לתת ידו במאבק להגנה על חסרי ישע, כפי שנזדמן לי לכתוב:

"חברה שבה תחושת הביטחון האישי של בניה ובנותיה, ובמיוחד החלשים שבהם, כגון קשישים, מעורערת - זקוקה לשיקום ולחיזוק, כדי שתחושה ראויה תשוב על כנה. זו תפיסת החוק והסדר, law and order , שתושבי המדינה מצפים לה ומייחלים כי רשויות הממשל יתנו לה מענה ופתרונות. בית המשפט הוא אחת הכתובות ההכרחיות לציפיה זו. אין בידו ארנק של תקציבים לחיזוק הביטחון האישי, אך יש בידו חרב שבמקרים המתאימים עליו להניפה, היא חרב הענישה. הענישה הספציפית היא כמובן אינדיבידואלית, בכל מקרה לגופו ולנסיבותיו; לא אחת הנאשמים באים עצמם מרקע קשה המצדיק התחשבות; אך המחוקק והפסיקה רואים לנגד עיניהם גם את הקרבנות, קרבנות בפועל וקרבנות פוטנציאליים, את היחיד שאיתרע מזלו להיות קרבן, ואת כלל החברה החוששת כי ירבו קרבנות" (ע"פ 2163/05 אלייב נ' מדינת ישראל " (לא פורסם, 12.12.05), בפסקה ו.1).

ובמקום אחר כתב השופט (כתארו אז) גרוניס:

"מיותר לומר כי תפקידו של בית המשפט להגן על בני החברה, ובמיוחד כך כאשר מדובר באנשים חלשים וחסרי ישע. במקרים דוגמת זה שבפנינו חייב בית המשפט ליתן משקל יתר לעקרונות הגמול וההרתעה על פני שיקולי הענישה האחרים"(ע"פ 8788/08 זיאד נ' מדינת ישראל (לא פורסם), בפסקה 8).

ועוד נאמר:

"אכן, הסניגור המלומד טרח כדרכו להציג מקרים שבהם הוטלו עונשים דומים לאשר נגזר בענייננו, ואף קלים מכך, ועיינתי בחלקם; ואולם, המגמה בפסיקה היא של גישה מחמירה בכגון דא, מתוך תחושת הצו של הגנה על החיים ועל הגוף, זכות חוקתית ראשונה במעלה, המיתרגמת בעולם הממשי להגנה על קשישים, על החיים בגפם, ועל מי שעלולים להיות טרף קל" (ע"פ 5063/10 מדינת ישראל נ' איסאקוב

(לא פורסם, 29.05.11), בפסקה י"ב).

י.

על כן החלטנו כאמור להחמיר בעונשי המשיבים, תוך שנתנו דעתנו לקביעות בית המשפט המחוזי, המקובלות עלינו, באשר להבדלים בין שני המשיבים, העבירה הנוספת לחובתו של המשיב 1, וכן הנסיבות לקולה. משכך, יועמד - כאמור - עונשו של המשיב 1 על 48 חודשי מאסר בפועל (ללא ניכוי תקופת המעצר הנזכרת מ-1.5.11 עד 4.3.12), ושל המשיב 2 על 36 חודשי מאסר בפועל, שאר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם. ערעור המדינה מתקבל בהתאם.