ע"פ 8788/08 מוסטפא זיאד נ. מדינת ישראל

השופט א' גרוניס:

1.

בפנינו ערעור על הכרעת דין ולחילופין על גזר דין שניתנו לגבי המערער. זה האחרון הורשע יחד עם אחר, לאחר שמיעת ראיות, בביצוע עבירות של שהייה בלתי חוקית בישראל, קשירת קשר לביצוע פשע ושוד בחבורה. בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט ח' כבוב) השית על כל אחד מן השניים מאסר בפועל של תשע שנים. נוסף על כך גזר בית המשפט על כל נאשם שני מאסרים מותנים: האחד, שנתיים על-תנאי שלא יעבור תוך שלוש שנים עבירה של שוד בחבורה או קשירת קשר לפשע; השני, תשעה חודשי מאסר שלא יעבור תוך שלוש שנים עבירה לפי חוק הכניסה לישראל.

2.

בכתב האישום נטען, כי המערער וכן האחר הינם תושבי השטחים. השניים לא חלקו על עובדה זו. כתב האישום מתאר אירוע שהתרחש ביום 10.2.07 לפנות בוקר. עובר לאירוע זה, כך על פי כתב האישום, קשרו השניים קשר להתפרץ לדירה בעיר רחובות ולגנוב ממנה רכוש. לפי המתואר בכתב האישום פרצו השניים לדירה בעיר דרך אחד החלונות והעירו את הדיירת שהתגוררה בדירה בגפה. מדובר באשה ילידת שנת 1928 (להלן – האשה). המערער וחברו כבלו את האשה, קשרו סמרטוט סביב עיניה, הצמידו סכין לגרונה ומשהחלה לצעוק היכו אותה וגרמו לשבר באפה ולנפיחות ודימומים בפניה. בנוסף הם דחפו סמרטוט לפיה. השניים לקחו מן הדירה חפצים שונים, כולל פנקסי שיקים, ארנק, 500 ש"ח במזומן, מדליות רוסיות ממלחמת העולם השנייה, מטבעות ושרשרת.

3.

בבית המשפט המחוזי העידה המשיבה עדים שונים, ביניהם האשה ובתה, אנשי משטרה ושני עדים נוספים שהיו העדים המרכזיים. שני עדים אלה הם קרובי משפחה, הצעיר מבין השניים הוא בן אחיו של האחר. יוער, כי הנאשמים לא הכחישו את עצם התרחשותו של השוד אלא טענו שאין להם כל קשר למקרה וכי לא הם אלה ששדדו את האשה. יצוין, כי במהלך שמיעת ראיות התביעה ביקשו הנאשמים לשחרר את פרקליטיהם שייצגו אותם מטעם הסניגוריה הציבורית. בית המשפט אכן שחרר את הסניגורים ותחתם מינתה הסניגוריה הציבורית שני עורכי דין אחרים. הפרקליט המייצג עתה את המערער בערכאתנו לא שימש כסניגור של אף אחד מהנאשמים בערכאה הדיונית.

4.

האשה סיפרה בעדותה כי בשעת לילה מאוחרת העירו אותה משנתה שני אנשים, השניים קשרו את ידיה באמצעות סמרטוטים ותחבו סמרטוט לפיה. אחד מן השניים הצמיד סכין לצווארה. בחקירתה הנגדית של האשה היא תיקנה את שמסרה במשטרה וסיפרה כי השניים לא קשרו את עיניה אלא קשרו את פיה באמצעות סמרטוטים. העדה זיהתה את המדליות שנתפסו על ידי המשטרה ככאלה שנגנבו מביתה. שני העדים המרכזיים, שהינם כאמור קרובים, הם כנראה מי שהיו תושבי השטחים ומתגוררים כיום בישראל. המבוגר שבהם, הוא הדוד, מסר כי שני הנאשמים לנו בביתו לפני האירוע, כי הם סיפרו לו שהם מתכננים לבצע פריצה וכי הוא זה שהודיע לקצין משטרה בעקבות השוד על ביצועו, לאחר ששמע על כך משני הנאשמים. בן האח העיד, בין היתר, על כך שראה דיווח באתר אינטרנט על השוד והופיעה שם תמונתה של האשה. לדבריו, אישר בפניו המערער כי זו האשה שלביתה פרץ יחד עם הנאשם האחר. משקיבלה המשטרה ידיעה לגבי השוד בוימה עיסקה, בתיווכו של הדוד. איש משטרה, שאף הוא שימש עד תביעה, התחזה כקונה של הרכוש שנשדד. למפגש הגיע הנאשם האחר. הנאשם האחר התקשר בטלפון של איש המשטרה, שטרם הזדהה ככזה, למספר טלפון מסוים. בעקבות זאת הוא קיבל הוראות טלפוניות וניגש לנקודה כלשהי שם נמצא רכוש שזוהה כרכוש שנלקח בשוד, כולל מדליות. הטלפון המסוים אליו התקשר הנאשם האחר מן הטלפון של איש המשטרה היה הטלפון של המערער.

5.

בהכרעת הדין הדגיש בית המשפט המחוזי את התרשמותו החיובית מעדותם של שני העדים העיקריים, הדוד ובן האח, וכן ציין בית המשפט כי הוא מצא התאמה מוחלטת בין המדליות שנתפסו כאמור לבין התעודות שנמצאו בביתה של האשה. משמע, לעדויות של שני העדים העיקריים נמצאו חיזוקים שונים, ביניהם המדליות שנתפסו ושיחת הטלפון הנזכרת. מכאן קצרה הייתה הדרך להרשעתם של המערער והאחר.

6.

בהודעת הערעור הועלו טענות מטענות שונות נגד ההרשעה. בין היתר נטען כי המשיבה לא חשפה בפני ההגנה את כל שידעה לגבי מעמדם בישראל של שני העדים העיקריים. בדיון בפנינו חזר בו למעשה פרקליטו של המערער מן הערעור על ההרשעה והתמקד בטענות באשר לעונש. הפרקליט טען כי העונש שהושת הינו עונש חמור ביותר, החורג מן הענישה הנוהגת במקרים דומים.

7.

סבורים אנו כי אין להתערב בהרשעה. בפני בית המשפט המחוזי הובאו ראיות רבות הקושרות את המערער והאחר לאירוע השוד. כאמור, בית המשפט המחוזי נתן אמון בעדויותיהם של הדוד והאחיין. שני אלה העידו לא רק על כך ששמעו משני הנאשמים על השוד המתוכנן אלא אף ששמעו על ביצוע השוד לאחר מעשה. כאשר מצרפים לכך את הראיות בעניין המדליות ושיחת הטלפון האמורה, ברי כי ההרשעה נשענת על אדנים מוצקים. הממצאים שקבע בית המשפט נשענים במידה רבה על האמון שניתן בשני העדים העיקריים. מכאן שגדר ההתערבות של ערכאת הערעור בהרשעה במקרה זה הוא מצומצם ביותר. המסקנה המתבקשת היא שיש לדחות את הערעור על ההרשעה.

8.

אין ספק, כי העונש של תשע שנות מאסר לריצוי בפועל אשר הושת על המערער, הינו עונש חמור וקשה. עם זאת, מעשיו של המערער קשים וחמורים. יש לזכור שמדובר בשוד של אשה מבוגרת, בת כשמונים שנים. המערער וחברו פרצו לביתה בשעת לילה מאוחרת, קשרו אותה, היכו אותה, וגרמו לה לחבלות שונות. במעשים כאלה יש מרכיב של אכזריות. מיותר לומר כי תפקידו של בית המשפט להגן על בני החברה, ובמיוחד כך כאשר מדובר באנשים חלשים וחסרי ישע. במקרים דוגמת זה שבפנינו חייב בית המשפט ליתן משקל יתר לעקרונות הגמול וההרתעה על פני שיקולי הענישה האחרים. לסיום נזכיר כי המערער שהה בישראל שלא כדין. כמובן שעבירה זו הינה שולית ביחס לעבירת השוד, אך לא ניתן להתעלם אף ממנה. סיכומו של דבר, לא מצאנו בסיס להתערבות בעונש.

9.

אשר על כן, הננו מחליטים לדחות את הערעור על שני חלקיו.