ע"פ 550/99 יוסף פדלון נ. מדינת ישראל

המבקש הורשע על ידי בית המשפט המחוזי בהחזקת סם מסוג הרואין בכמות של קרוב למאה גרם והוא נדון למאסר בפועל של ארבע שנים וכן מאסר על-תנאי. הוא הגיש ערעור לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון דחה את הערעור, ביום 25.3.99, וקבע אותו יום כי המבקש יתחיל לרצות את עונש המאסר ביום 11.4.99.

כעת מבקש בא-כוחו לדחות את ביצוע המאסר מן היום שנקבע על ידי בית המשפט העליון, כיוון שכוונתו לבקש חנינה מנשיא המדינה, עד למתן החלטה בבקשת החנינה או לתקופה של שלושה חודשים נוספים. הטעם לבקשה לדחות את ביצוע המאסר, כמו גם הטעם לבקשת החנינה, הוא שהמבקש נגמל מסמים ושינה את אורח חייו, שהיה רצוף בעבירות רבות וקשות, לאורח חיים תקין.

הכלל הרחב הוא שבית המשפט אינו מעכב את הביצוע של עונש מאסר, שנגזר בפסק דין סופי, בשל הגשת בקשה לחנינה לנשיא המדינה. במקרה זה לא ראיתי טעם מספיק לסטות מן הכלל.

הטענה היחידה שבפי המבקש היא, שהוא נגמל מסמים. אך זוהי, לפי החומר שהוגש בפני, טענה ללא ביסוס. להיפך. הראיה היחידה שהוגשה בפני היא מכתב ממכון לנפגעי סמים, שנשלח לנשיא המדינה מיום 4.4.99, ובו נאמר כי המבקש שהה במכון זה במשך שבועיים ועבר את "השלב של שבירת קריז פיזי". אך מכתב זה, גם אם בית המשפט היה מוכן לסמוך על מכתב כזה בלבד, אינו אומר כלל ועיקר כי המבקש נגמל מסמים, אלא רק זאת שהוא נמצא בתחילת תהליך של גמילה.

מעבר לצורך אוסיף כי גם אם היתה מובאת בפני בית המשפט ראיה חותכת לכך שהמבקש נגמל מסם - ואוסיף כי אם יש ראיה מעין זאת היה צריך להביא אותה בפני בית המשפט המחוזי או בעת הערעור בפני בית משפט זה - לא היה די בכך בלבד כדי למנוע את תחילת ריצוי העונש. בית המשפט אמר את דברו, על יסוד כל החומר שהובא בפניו, ועל יסוד חומר זה החליט בית משפט זה, לפני שבועיים, כי המבקש יתחיל לרצות את עונשו ביום 11.4.99. שום דבר לא נתחדש מאז, ולא הובא בפני שום טעם שיצדיק שינוי ההחלטה.

לפיכך אני דוחה את הבקשה.