ע"פ 5577/07 ג'פרי סת נ. מדינת ישראל

א.

בקשה לעיכוב ביצועו של עונש מאסר בפועל, שהושת על המבקש בהחלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת בר זיו) מיום 20.6.07 בתיק פ' 5128/96.

ב.

המבקש הורשע בבית המשפט המחוזי בחיפה (בהחלטה מיום 26.3.07) בעבירות של יבוא נשק, החזקת אביזרים של נשק וניסיון להחזיק, להוביל ולייצר נשק בלא רשות על פי דין – עבירות לפי סעיפים 144(ב2) ו-144(א) ולפי סעיפים 144(א), 144(ב2) ו-25 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, בהתאמה. העובדות בתמצית הן, כי בחודש יוני 2006 ייבא המבקש לישראל ארגז מארצות הברית, אשר הכיל פריטי נשק רבים, חלקם מוחבאים בדפנות כפולות, וביניהם רובה בריחי, רובה חיצים, מכשיר להרכבת קליעים, כשני ליטרים אבק שריפה, תרמילים ריקים ופריטים רבים נוספים שנועדו לשם ייצור קליעים לרובה. המשיבה ביקשה לקבוע כי פריטים אלו יובאו על ידי המבקש מתוך כוונה שישמשו נגד ערבים, על רקע דעותיו האידיאולוגיות של המבקש, ואילו המבקש, מנגד, טען כי התכוון למסור את הנשק לצה"ל. בית המשפט המחוזי קבע כי לא הוכחה הכוונה שייחסה המשיבה למבקש.

ג.

בגזר הדין מיום 20.6.07 תוארו נסיבותיו האישיות של המבקש, עולה חדש מארצות הברית, שהתגורר עד למעצרו ביישוב תפוח. צויין, כי בתסקיר המבחן תואר שבילדותו עבר המבקש חויות קשות, לרבות מאסר, אשר הותירו אותותיהן על התפתחותו הרגשית ועל התנהגותו. בסופו של דבר, בהתחשב בנסיבותיו האישיות של המבקש ובהבעת חרטתו, אך גם בחומרת המעשים, הושת על המבקש עונש מאסר לריצוי בפועל בן שלושים חודשים, בניכוי תקופת מעצרו שארכה למעלה משנה – מאז יוני 2006 – וכן שמונה עשר חודשי מאסר על תנאי.

ד.

המבקש מערער לבית משפט זה על חומרת העונש, ובד בבד עותר לעיכוב ביצועו של עונש המאסר בפועל שהושת עליו. לטענתו, סיכויי העירעור גבוהים לנוכח קביעת בית המשפט המחוזי כי לא הייתה כוונה אידיאולוגית לאומנית במעשיו, ולנוכח סטייתו הנטענת של בית המשפט המחוזי ממדיניות הענישה שנקבעה בבית משפט זה כלפי עבירות מסוג העבירה שעבר. עוד נטען, כי בניכוי תקופת מעצרו ושליש מתקופת המאסר נותרים לריצוי המאסר בפועל כשישה חודשים ומחצית, ובשל פגרת בתי המשפט קיים חשש כי ערעורו יישמע רק לאחר שתחלוף תקופת מאסרו.

ה.

(1) בדיון הטעים בא כוחו המלומד של העורר, כי הענישה כאן – על פי הפסיקה – תואמת קטגוריות בעלות חומרה רבה יותר, בעלת אופי אידיאלוגי, וגם במקרים כאלה נדונו נאשמים לשנתיים מאסר (ע"פ 1332/04 מדינת ישראל נ' פס, פ"ד נח(5) 547). ועוד, ככל הנראה נותרו למבקש – הכלוא מאז יוני 2006 – כנטען, מעט למעלה משישה חודשי ריצוי (בחשבון השליש והשחרור המינהלי), ועל כן, ככל שהערעור יישמע בעוד חודשים אחדים, לא יהא בו טעם. לפיכך נתבקש העיכוב.

(2) בא כוח המדינה סבר כי סיכויי הערעור נמוכים מאוד, ויש להבחין מקרה זה מפרשת פס ; הוכנס במקרה דנן נשק חדש, וההרשעה כוללת גם ניסיון לייצור נשק; אף אין כאן נסיבות אישיות דומות לאלה של פס; בנושאי נשק יש מגמת החמרה בפסיקה. ועוד, אילו דובר בהבאת נשק לצה"ל לא היה מוחבא בדפנות כפולות. חרף הזמן הקצר שנותר לריצוי, בשל סיכוייו הנמוכים של הערעור מתנגדת המדינה לשחרור.

ו.

לאחר העיון באתי לכלל מסקנה, כי יהיו אשר יהיו סיכויי הערעור, השאלה הקרדינלית היא לוח הזמנים. העורר עצור, כאמור, מיוני 2006, ואין חולק כי ככל שהערעור יישמע כחלוף זמן, ייפגע טעמו באופן משמעותי, והדבר אינו ראוי. אפשרות אחת היתה עיכוב ביצוע כמבוקש, על-ידי שחרור המבקש בתנאים לעת הזאת; כך ננקט בבש"פ 3214/06 פינר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופטת ארבל), מקרה שבו עוכב הביצוע (שם נגזר מאסר 24 חודש, כשהמערער מצוי במעצר 10 חודשים; בענייננו המבקש בכלא 13, חודש ונדון ל-30 חודש). ואולם, באותו עניין היה הערעור על עצם ההרשעה, על הזמן הרב יותר שיש להקצות לו ביומן בית המשפט, בעוד בענייננו המ דובר בערעור על חומרת העונש, שמטבע הדברים ניתן לשבצו ביומן, אם גם לא בקלות בשל העומס הגדול, במועד מוקדם יותר. יש קושי מובנה – אף כי כמובן כל מקרה נבדק לגופו, והדבר אינו בלתי אפשרי – בכך שאדם ישוחרר, תוך שהחרב תלויה מעליו, כך שאם יידחה ערעורו (בלא שהבעתי דעה) ישוב וייאסר. בנסיבות החריגות שנוצרו אבקש מן המזכירות, שלא כרגיל -ואני מקדים לה תודה- לקבוע את הערעור דנא על גזר הדין לדיון בתוך כחודש ימים. בכפוף לכך איני נעתר לבקשה.