ע"פ 5604/00 גיא בן-שמואל נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין שניתן ביום 10.7.00, בת.פ. 1091/97 בבית המשפט המחוזי בחיפה, מפי השופט י' דר.

1.ביום 13.10.97 הוגש נגד המבקש כתב אישום המייחס לו עבירת הריגה, נהיגה במהירות מופרזת, הפקרה אחרי פגיעה ועבירות תעבורה נוספות. על פי כתב האישום, ביום 12.5.97, בשעות הלילה המאוחרות, נהג המבקש בדרך עירונית בחיפה, שהמהירות המותרת בה היא 70 קמ"ש, במהירות שלא פחתה מ111.2- קמ"ש. במהלך נסיעתו סטה הרכב מן הכביש לעבר אי תנועה ופגע בשלושה הולכי רגל שעמדו שם. אחד מהם מת במקום ושניים אחרים נחבלו. לאחר הפגיעה הקטלנית, המשיך המבקש בנסיעתו, ולאחר שהתנגש עם רכב אחר שנהג במקביל אליו - התהפך.

2.ביום 9.7.200 הורשע המבקש בכל העבירות המיוחסות לו, למעט עבירת הפקרה לאחר פגיעה. ביום 10.7.00 נגזר דינו של המבקש ל4- שנות מאסר בפועל בצירוף עונשים נוספים. ביום 12.7.00 הורה בית המשט המחוזי על עיכוב ביצוע העונש בשלושים יום. ביום 6.8.00, הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה (ע"פ 5604/00) על הרשעתו ועל גזר הדין. בצמוד להודעת הערעור, הגיש המבקש בקשה דחופה לעיכוב ביצוע גזר הדין עד למתן החלטה בערעור גופו. בבקשתו מציין ב"כ המבקש כי סיכוייו בערעור הינם "טובים למדי" וכי אין מקום להורות על ביצוע גזר הדין בטרם תינתן החלטה בערעור על ידי בית משפט זה.

3.בחנתי את נסיבות המקרה הנדון על רקע ההלכה שנפסקה, בהרכב של תשעה שופטים, בסוגיה העקרונית של עיכוב ביצוע פסק הדין בשלב ערעורו: ע"פ 111/99 ארנולד שוורץ נ' מדינת ישראל . דעתי נוטה לכך כי על פי המבחנים שנקבעו בפרשת שוורץ , מן הדין לדחות את הבקשה הנדונה לעיכוב ביצוע. נראה לי, כי השיקולים של האינטרס הציבורי גוברים כאן על עקרון חירותו של הפרט, במיוחד על רקע העובדה כי הערעור הנדון מכוון בעיקרו נגד ממצאים עובדתיים של בית המשפט קמא (ראה סעיף 18(ג) לפסק הדין בעניין שוורץ ). אולם, מאחר שקיימת אפשרות לקבוע את הדיון בערעור עצמו תוך זמן לא רב, דהיינו, עד סוף חודש זה, החלטתי לעכב בכל זאת את ביצוע גזר הדין עד למתן פסק הדין בערעור.

אי-לכך הבקשה מתקבלת. תנאי השחרור בערובה שנקבעו בבית המשפט המחוזי ימשיכו לעמוד בתוקף. הדיון בערעור יתקיים ביום 31.8.00.