ע"פ 5605/12 בשארה פאדי נ. מדינת ישראל

השופט נ' הנדל:

1.

מונח לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 18026-04-11 (כב' השופטת ד' סלע ), בו הורשע המערער בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333 + 335(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) ובעבירת תקיפה לפי סעיף 379 ל חוק העונשין , וזוכה מעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 ל חוק העונשין . על המערער נגזרו 24 חודשי מאסר בפועל, 15 חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 2,000 ₪ וכן פיצוי בסך 40,000 ₪ למתלונן. הערעור מופנה הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין.

2.

מעובדות כתב האישום ומהכרעת הדין מצטיירת התמונה הבאה: ביום 1.4.2011 התפתחה קטטה בה היו מעורבים המערער, אדם בשם נימר ואדם בשם פרג' סליבא (חתנו של נימר ולהלן: המתלונן). תחילתה, בעימות מילולי שהתפתח בין המערער לבין בנו של נימר. הבן הזעיק את אביו שהגיע ביחד עם המתלונן למקום, ואז ניסה המערער לחבוט באלה בראשו של נימר. הלה התגונן וספג את החבטה בידו. לאחר מכן, המתלונן תפס את המערער בניסיון למנוע ממנו להמשיך ולתקוף את נימר. בשלב הזה התנפלו המערער וארז (אחיינו של נימר) על המתלונן כשהם אוחזים בסכינים והמערער דקר את המתלונן בכל חלקי גופו ונגרמו לו שריטות בבטן ובחזה, פצע באמה באורך 30 ס"מ עם קרע חלקי בשריר ובגיד, ופצע בירך באורך 15 ס"מ .

גרסת המערער לפיה הוא זה שהותקף על ידי המתלונן ובני משפחתו של נימר הגיעו "בהמוניהם" כדי לפגוע בו נדחתה על ידי בית המשפט קמא. המערער הפנה אצבע מאשימה במידה מסוימת כלפי ארז, אולם נקבע כי אף לשיטת המערער הוא (המערער) העבריין העיקרי, וקיימות ראיות מהימנות ועצמאיות שהוא דקר את המתלונן מספר פעמים.

3.

בדיון שלפנינו טענות המערער כנגד הכרעת הדין התרכזו לשתי טענות עיקריות: ראשית , הגנה מן הצדק: המדינה פעלה בחוסר שיוויוניות כאשר הגישה כתב אישום רק נגד המערער ולא נגד ארז. שנית , שגה בית המשפט כשדחה את גרסת המערער מפני גרסת עדי התביעה. על פי קו זה הקושי נובע מכך שכל עדי התביעה הם בני משפחה אחת, ויש להם אינטרס מובהק לגונן זה על זה ולהטיל את מלוא האשמה על כתפי המערער (שאיננו בן המשפחה). באשר לחומרת גזר הדין, המערער משיג הן על רכיב הפיצוי והן על רכיב המאסר שנגזרו עליו. לטענתו הפיצוי שנפסק מופרז, במיוחד מאחר שנגד המערער תלוי ועומד הליך אזרחי. באשר למאסר בפועל טוען המערער כי אין מדובר באירוע קלאסי של "תת תרבות הסכין", שכן נימר והמתלונן הגיעו יחד עם בני משפחתם אל המערער במטרה לתקוף אותו. אף טענת ההגנה מן הצדק הייתה צריכה להביא לדבריו להקלה משמעותית יותר בעונש.

המדינה מצידה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט קמא. נטען כי ההבדלים הקיימים בין הגרסאות של עדי התביעה אינם משמעותיים ושלא בכדי נקבע כי גרסת המתלונן מהימנה לעומת גרסת המערער שאינה מהימנה. באשר לטענה בדבר אכיפה בררנית טוענת המדינה כי החלטתה שלא להגיש כתב אישום נגד ארז הייתה החלטה סבירה שנשענה על הפעלת שיקול דעת ענייני שאין סיכוי להרשעה.

4.

לאחר שעיינו בתיק הגענו לכלל מסקנה כי הכרעת הדין מבוססת על ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות. כלל מושרש הוא שאין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בכגון דא ובמיוחד כאשר הממצאים העובדתיים נקבעו על ידי הערכאה הדיונית על יסוד התרשמות ישירה מן העדים (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל פ"ד נד (4) 632, בעמ' 634). לערכאה המבררת היתרון על ערכאת הערעור בקביעת ממצאים עובדתיים שכן רק הראשונה מתרשמת ישירות מהעדים אותם היא רואה ושומעת. למעשה זו היא מלאכת הערכאה המבררת.

אמנם, ישנם חריגים לכלל זה. למשל - מקום בו נפלו טעויות מהותיות בהערכת מהימנות העדויות על ידי הערכאה הדיונית. טעויות שכאלה עניינן למשל בהתעלמות מסתירות בעדות היורדות לשורשו של עניין או התעלמות מגורמים רלבנטיים להערכה של משקל העדות (ראו: ע"פ 2439/10 פלוני נ' מדינת ישראל (6.6.2012)). אולם, המקרה שלפנינו אינו נכנס בשער החריגים שמצדיקים את התערבות ערכאת הערעור. אכן, עדי התביעה שעל גרסתם נסמך בית המשפט המחוזי בהכרעתו הם כטענת המערער בני משפחה והיה להם אינטרס לגונן האחד על השני ולהטיל את האשמה על כתפי המערער, אך הדבר לא נעלם מעיניו של בית המשפט המחוזי. מניתוח העדויות על פי בית המשפט המחוזי ניכר כי הוא בחן אותן תוך שהוא מודע לנתון זה ונתן לו את המשקל הראוי. באשר למעורבותו של המערער, בית המשפט הסביר כי על אף אי התאמה מושלמת בין גרסאות עדי התביעה הרי שאין מדובר באי התאמה מהותית. לא ניתן לצפות באירוע רב משתתפים, מהיר, אינטנסיבי וטראומתי כפי שאירע, שהתרשמותם של העדים תהיה זהה לחלוטין.

גרסת המתלונן הותירה על בית המשפט המחוזי רושם מהימן לגבי דרך השתלשלות האירוע: המערער נתפס על ידי המתלונן לאחר שהראשון הכה עם מקל את נימר. המתלונן ניסה למנוע ממנו להמשיך בתקיפה, ובשלב זה המערער וארז התנפלו עליו כשבידיהם סכינים, והמערער דקר אותו מספר פעמים. בית המשפט המחוזי התרשם ש"המתלונן מסר אמת בשלוש הודעותיו במשטרה והן בבית המשפט לגבי האירוע המהיר והטראומטי, כפי שנקלטו הדברים על ידו. גרסאותיו היו הגיוניות, קוהרנטיות, וניכר היה כי הוא מתאר מצב אותו חווה במלואו" (עמ' 16 - 17 להכרעת הדין). עוד ציין בית המשפט המחוזי כי המתלונן מסר את גרסתו הראשונה כבר בבית החולים לאחר שנדקר ושלא הייתה לו כל סיבה להעליל על המערער דווקא, במיוחד כאשר מלכתחילה ייחס את הדקירות למערער אף לארז. באשר לגרסת המערער לפיה הוא עצמו קורבן למעשה אלימות, זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי שהתרשם כי המערער בלתי מהימן. נקבע כי גרסתו של המערער היתה "בלתי קוהרנטית בעליל, רווית סתירות פנימיות, בלתי סבירה על פניה, רצופת גרסאות כבושות חלקיות ובלתי מוסברות, ואף נותרה גרסה יחידה מטעם ההגנה באשר לאופן התרחשותה של התקיפה" (עמ' 22 להכרעת הדין).

הטענה להגנה מן הצדק מתמקדת בבחירת התביעה שלא להגיש כתב אישום נגד ארז, על אף שגם הוא נטל חלק בדקירת המתלונן. ברמה הפורמאלית ציין בית המשפט המחוזי בהקשר לכך, החשד נגד ארז הועלה על ידי הסנגוריה מספר פעמים במהלך החקירות הנגדיות שנערכו, אך הדברים התגבשו לכדי טענת הגנה מן הצדק רק בשלב הסיכומים. שיהוי זה אמנם איננו חוסם את עצם העלאת הטענה, אך מכרסם בעוצמה שיש לייחס לה. גם לגופו של עניין בית המשפט המחוזי דחה את הטענה לנוכח עמדת התביעה לפיה לא היו ראיות ברורות שארז דקר את המתלונן. ניתוח עדויות המתלונן אכן מבסס מסקנה זו. בניגוד למערער שלגביו המתלונן העיד בצורה ברורה שהוא דקר אותו, הוא ביטא ספקות באשר לשימוש כזה בסכין על ידי ארז. שוני זה הוא מהותי ויכול להיות מענה לטענה של הגנה מן הצדק בדמות אכיפה בררנית שנטענה על ידי המערער. בית המשפט המחוזי לא התעלם מכך שניתן היה להעמיד לדין את ארז, ולו בגין עבירה אחרת פחות חמורה, אך בחר לתת את הביטוי לכך בעניין העונש כפי שיובהר בהמשך. נדמה שיש להבחין בין המצב הראייתי של המערער ושל ארז בדרך שיכולה להסביר את אופן הפעלת שיקול דעתה של התביעה בכל הקשור להעמדתם לדין. בנסיבות אלו, כאשר אין להשוות לכאורה את המצב הראייתי של ארז והמערער בדבר דקירת המתלונן, החלטת בית המשפט שלא להורות על זיכוי המערער בשל כך אלא להסתפק בהתייחסות העניין לנושא העונש אינה מגלה טעות משפטית. טענת הגנה מן הצדק, יש ליישם כמובן בצורה מידתית וצודקת.

באשר לערעור על גזר הדין לא מצאנו מקום להתערבות. לנוכח הנסיבות המחמירות והעובדה שנלקחו בחשבון גם הנסיבות לקולא בעת גזירת העונש, אין עילה משפטית להתערבות ערכאת הערעור – הן ברכיב הפיצוי וכן ברכיב המאסר. גזר הדין משקף את האיזון הראוי בין השיקולים השונים לחומרא ולקולא בעניינו של המערער. כפי שציין בית המשפט המחוזי בגזירתו את הדין, מעשי המערער הם חלק מ"תת תרבות הסכין" אשר מן הראוי שבית המשפט יתרום את תרומתו למלחמה בה. מעשי המבקש הם ברף ממשי של החומרה, שכן הוא החזיק מקל וסכין בכוונה לגרום חבלה חמורה לקורבנותיו וללא כל התגרות, ותקף שני אנשים. המערער אף לא הביע כל חרטה לאחר שהורשע. בגזר הדין הודגשו גם שיקולים לקולא: גילו של המבקש, עברו הפלילי הנקי, ושהוא עובד לפרנסתו. צוינה לקולא העובדה שארז כלל לא הועמד לדין. בהקשר לכך נבקש להעיר שגם אם היה מקום לתת משקל רב יותר בעת גזירת העונש לעובדה כי ארז לא הועמד לדין, הרי שעדיין העונש שהוטל על המערער הוא עונש סביר וראוי בנסיבות העניין ואין מקום להתערב בו.

5.

סוף דבר, הערעור נדחה על שני חלקיו.