ע"פ 5645/09 אשר וייס נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בצפת (השופט ח' סבאג ) מיום 2.7.2009, שלא לפסול עצמו מלדון ב-ת"פ 1006-08-08.

1.

ביום 28.08.2008 הוגש לבית המשפט השלום בצפת כתב אישום נגד המערער המייחס לו שורת עבירות, בהן: תקיפת עובד ציבור, עבירה לפי סעיף 381(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 273 לחוק העונשין; איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין ועוד (להלן: כתב האישום ).

2.

במהלך הדיון שנערך בעניינו של המערער, ביום 2.7.2009, ביקש האחרון מבית המשפט כי יפסול עצמו וכי יאפשר את שחרורו מייצוג הסנגוריה הציבורית. את בקשתו לפסילת בית המשפט נימק המערער בעובדה שבית המשפט ביקש, לדעתו, לקדם הסדר טיעון. לדברי המערער, בית המשפט גילה דעתו באשר לתוצאות ההליך, כאשר הודיע כי יזכה אותו בשלושת הסעיפים הראשונים אך ירשיעו בסעיף האחרון, תוך הפעלת מאסר על תנאי. כן נטען על ידי המערער, כי בית המשפט נחשף לעברו הפלילי באופן שיקשה עליו לנהוג באובייקטיביות הראויה (להלן: בקשת הפסלות ). יוער, כי סנגורו של המערער מטעם הסנגוריה הציבורית הודיע לפרוטוקול בית המשפט קמא, כי בקשת הפסלות מוגשת על דעתו של המערער בלבד וכי המערער הוא שיידע את בית המשפט, מיוזמתו, על הרשעותיו הקודמות. סנגורו של המערער הוסיף וציין, כי בית המשפט אכן ביקש לבחון האם ניתן להגיע לעמק השווה מול התביעה, אך בד בבד הכחיש הסנגור את דברי מרשו, לפיהם בית המשפט הודיע באילו סעיפים יזכה ובאילו ירשיע, וקבע כי "דברים אלה לא נאמרו מעולם".

3.

ביום 2.7.2009 דחה בית המשפט, במעמד הצדדים, את בקשת הפסלות. בהחלטתו המנומקת, ציין בית המשפט כי אכן פנה לצדדים על מנת להבין את גדר המחלוקת ביניהם, ואף ציין שאלה יצאו מן האולם על מנת לשוחח ביניהם, אך קבע כי אין בכך כדי להקים עילת פסלות. באשר לטענת המערער אודות דברי בית המשפט כי בכוונתו להרשיעו בסעיף האישום האחרון, ציין בית המשפט כי דברים אלה לא נאמרו מעולם וכי "מצער הדבר שהנאשם בחר 'להמציא' דברים על מנת להגיע למטרה שהציב אל מול עיניו". משנדחתה בקשת הפסלות, ביקש המערער כי ניהול משפטו ידחה על מנת לאפשר לו שהות להגשת ערעור. בקשתו זו נדחתה (להלן: החלטת הפסלות ).

4.

על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. בערעורו, חוזר המערער על טענותיו בבקשת הפסלות, תוך שהוא מדגיש את העובדה כי בית המשפט נחשף לעברו הפלילי וגילה דעתו באשר להרשעתו הצפויה בסעיף האישום האחרון. עוד נטען בערעור, כי האקטיביות שגילה בית המשפט בניסיונותיו לקדם הסדר טיעון מעידים על נעילת דעתו של בית המשפט. לבסוף, מציין המערער כי החשש הממשי למשוא פנים נלמד אף מדחיית בקשתו לזמן מי מאנשי שירות בתי הסוהר.

5.

לאחר שקראתי את החומר שלפניי, ומששקלתי את טענותיו של המערער, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. ככלל, אין במעורבותו של בית המשפט בגיבוש הסדר טיעון, כשלעצמה, קל וחומר שלא רק בעצם העלאת האפשרות, כדי להביא לפסילתו (ראו: ע"פ 2356/07 גונצר נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 27.3.2007); ע"פ 3551/02 רודקו נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 30.4.2002); יגאל מרזל

דיני פסלות שופט

(2006) 182-181). עילת פסלות תקום רק במקרים נדירים בהם מעורבותו של בית המשפט בהסדר הטיעון מצביעה, באופן אובייקטיבי, על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים. המקרה שלפניי אינו נמנה עם מקרים חריגים ונדירים אלה. מעיון בפרוטוקולים המצורפים להודעת הערעור לא שוכנעתי כי הדברים המיוחסים לבית המשפט נאמרו. האמירות שמייחס המערער לבית המשפט אינן נזכרות בפרוטוקול הדיון, מה גם שהן מוכחשות מפורשות על ידי סנגורו של המערער ועל ידי בית המשפט בהחלטת הפסלות. נראה, כי כל מעורבותו של בית המשפט התמצתה בעצם בחינת היתכנותו של הסדר טיעון, ותו לו. בכך אין די כדי להצביע על חשש ממשי למשוא פנים.

באשר לטענה כי בית המשפט נחשף לעברו הפלילי של המערער, הרי שמפרוטוקול הדיון עולה כי אין בטענה זו ממש, ומשכך דינה להידחות. למעלה מן הצורך, יוער, כי אין די בעובדה שמותב נחשף לעברו הפלילי של נאשם, כשלעצמה, כדי להקים עילה לפסילתו.

אשר על כן, הערעור נדחה.