ע"פ 573/20 נביל עדיאן נ. מדינת ישראל

1.

המערער הורשע על-פי הודאתו בעבירות של שידול לסיוע לשוד, בשוד, ובהדחה בחקירה – עבירות לפי סעיפים 402(ב) + 30 + 34ד, 402(ב) + 29 ו-245(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על המערער הושת, בין היתר, עונש מאסר בפועל של 26 חודשים ועל רכיב זה בגזר הדין נסב הערעור שבפנינו.

2.

במסגרת הערעור טען המערער, בין היתר, לכשל בייצוג בערכאה הדיונית, אך במהלך הדיון הצהיר בא כוחו כי הוא נסוג מהטענה. למעלה מן הצורך נאמר כי איננו רואים להידרש לטענה זו גם מן הטעם שלא נתבקשה תגובת בא-כוחו הקודם. מכל מקום,

וכפי שעולה מפרוטוקול הדיון, באי כוח הנאשמים הצהירו לפרוטוקול כי הסבירו לנאשמים את כתב האישום ובית המשפט חזר והבהיר לנאשמים כי אינו כבול להסדר הטיעון; ולאחר כל אלה הורשע המערער במיוחס לו בכתב האישום, על פי הודאתו.

3.

המערער אינו כופר בכך שהוא אשר יזם את השוד וטרונייתו נסבה על כך שעונשו חמור מזה של האחרים שהשתתפו בשוד וביצעו את השוד בפועל, בעוד שהוא עצמו לא הצטרף לשניים ששדדו את כספו של המתלונן-בלדר הכספים.

4.

דין הערעור להידחות.

היה זה המערער שהגה את הרעיון לשדוד את בלדר הכספים והוא שתכנן ותיאם את ביצוע השוד תוך שהוא מדריך את שותפיו למעשה בכל שלב בשוד וממתין להם בסיום השוד. כפי שציין בית המשפט בגזר דינו המדובר בשוד אלים של תושב עזה, קורבן מוחלש וחסר אונים.

אכן, אין למערער עבר פלילי, וזה מאסרו הראשון. עם זאת העונש שהושת עליו משקף את חומרת העבירות, את נסיבות ביצוע השוד, ואת חלקו הדומיננטי בשוד. לכל אלה יש להוסיף גם את העבירה של הדחה בחקירה שיוחסה רק למערער. לאור זאת, איננו סבורים כי הפער בענישה בין המערער לבין שותפיו למעשה, מצדיק הפחתה בעונשו.

אשר על כן הערעור נדחה.