ע"פ 5887/14סלים עסאף נ. יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז מרכז

1.

הבקשה עוסקת בשלושה מבנים שהוקמו ללא היתר על קרקע חקלאית. למבנים הוצאו צווי הריסה מנהליים. בקשות לביטול הצווים, שהוגשו לבית משפט השלום – נדחו (כב' השופט ז' ימיני ; ב"נ 5911-04-14, ב"נ 5945-04-14, ב"נ 5977-04-14). ערעור על החלטת בית משפט השלום הוגש לבית המשפט המחוזי, והדיון בערעור קבוע ליום 15.9.2014. ביני לביני, ולבקשת המשיבה כדי לאפשר היערכות משטרתית מתאימה, האריך בית המשפט המחוזי את תוקף צווי ההריסה עד לחודש אוקטובר 2014.

יחד עם הערעור הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע הצווים. הבקשה נדחתה, וכך גם בקשה נוספת לעיכוב ביצוע (כב' השופטת הבכירה נ' אהד , החלטות מיום 13.6.2014 ו-1.9.2014). מכאן הערעור שבפניי, אשר מתמקד בעיכוב ביצוע הצווים עד להכרעה בערעור העיקרי בבית המשפט המחוזי.

2.

במסגרת הערעור הודגש כי אי-עיכוב ביצוע יביא להריסת המבנים, וכתוצאה מכך יהפוך הערעור העיקרי בבית המשפט המחוזי לתיאורטי. צוין גם כי בפני בית משפט זה תלויה ועומדת עתירה שעניינה הסדרת הכפר בו שוכנים המבנים (בג"ץ 5435/14), ומשכך אין מקום לעת עתה לשנות את המצב הקיים ביחס למבנים. המשיבה, מצידה, עמדה על כך שהמערערים מוסיפים להתקדם בבנייה הבלתי-חוקית. הובהר כי, משיקולים מבצעיים, היה ויוחלט לעכב את ביצוע הצווים – לא ניתן יהיה להוציאם אל הפועל במשך זמן מה.

3.

כמובן, דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע תאפשר להוציא את הצווים אל הפועל באופן מיידי. למעשה, בא כוח המשיבה אף הבהיר בדיון כי המשיבה מתעתדת לבצע את הצווים בימי העבודה שנותרו עד לשמיעת הערעור העיקרי בבית המשפט המחוזי. הקושי נובע מכך שביצוע הצווים עשוי לייתר למעשה את הדיון בערעור העיקרי, אשר נקבע כאמור ליום 15.9.2014 בבית המשפט המחוזי. סמיכות הזמנים היא בולטת ומעוררת קושי ממשי: האמנם לא ניתן יהא להמתין עם ביצוע הצווים עד לאחר ההכרעה בערעור העיקרי? טוען בא כוח המשיבה כי נדרשת היערכות מבצעית מורכבת, וכי אם הצווים לא יבוצעו כעת – לא ניתן יהיה להוציאם אל הפועל במשך תקופה שאיננה קצרה. כמובן, יש לכך משקל. אולם עולה שאף לשיטת המשיבה – קבלת הבקשה לעיכוב ביצוע לא תסכל את ביצוע הצווים, אלא לכל היותר תאריך את פרק הזמן הנדרש לביצועם (היה והערעור העיקרי בבית המשפט המחוזי יידחה). הגם שאין להקל בכך ראש, דומני כי בבחינת התמונה הכוללת, משקלו של השיקול המבצעי בנקודת הזמן הנוכחית – לו היה עומד לבדו – היה נופל בעוצמתו מהחשש מפני התייתרות הערעור העיקרי.

למעשה, היה נוצר סוג של מאזן נוחות כאשר הבכורה הייתה ניתנת לכך שהערעור העיקרי קבוע לדיון בימים הקרובים. בראייה זו, התוצאה של פעולה שמייתרת את הערעור העיקרי ימים בודדים לפני שמיעתו – לא הייתה מאוזנת על פניה. ויודגש: העניין בולט בשל כך שמדובר בתקופה כה קצרה של ימים בודדים. אלמלא כן, ואפילו אם היה מדובר בדחייה של חודש למשל, ייתכן ולא הייתה כל הצדקה להתערב.

ועל אף האמור, ישנו שיקול נוסף – רב משקל - שמשפיע על תמונת האיזון. המשיבה טוענת כי בחודשים האחרונים נמשכה הבנייה הבלתי-חוקית במבנים. התנהגות זו מגבירה את החשש שמא בינתיים המבנים יאוכלסו, באופן שיקשה מאד על ביצוע הצווים בהמשך (היה והערעור העיקרי בבית המשפט המחוזי יידחה). אינני נדרש בשלב זה לבירור עובדתי מלא בשאלה האם אכן הבנייה הבלתי-חוקית נמשכת, ומהי עוצמת החשש לאכלוס המבנים. ברם במהלך הדיון הוגשו תצלומים מהשטח שצולמו בתקופה האחרונה בנקודות זמן שונות – מרץ ואוגוסט שנה זו. די לומר כי נראה – תרתי משמע - שיש בסיס לטענת המדינה בכל הנוגע להמשך הבנייה. משכך, יש להעניק את המשקל הראוי לכלל שצד אשר איננו מגיש בקשה בידיים נקיות – לא יזכה לסעד זמני. עשיית דין עצמי, וניסיון לקבוע עובדות בשטח, אינם משתלבים עם הטענה שניתן לסמוך על ההתחייבות של המערערים שהמצב הקיים יישמר עד להכרעה בערעור העיקרי.

לכך יש להוסיף שלא מצאתי כי נפלה טעות בהערכת בית המשפט המחוזי, במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע, לפיה סיכויי הערעור אינם גבוהים. הנסיבות בכללותן תומכות, אפוא, במסקנה כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו שלא היה מקום להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע. ויודגש: אלמלא התיעוד בדבר שינוי בשטח, ייתכן שעמדתי הייתה שונה.

4.

הערעור נדחה.