פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בשבתו
כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 589/06
- א'
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
המערערת:
מזל כהן
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על החלטת בית משפט השלום בנתניה (השופטת א' טלמור) מיום 9.1.2006
שלא לפסול עצמו מלדון בת"פ 2657/04
בשם המערערת: עו"ד מוטי
לזר
בשם המשיבה: עו"ד אליעד
וינשל
פסק-דין
ערעור על החלטת בית משפט השלום בנתניה
(השופטת א' טלמור) מיום 9.1.2006 שלא לפסול עצמו מלדון בת"פ 2657/04.
1. למערערת זכויות בנכס מקרקעין, בו מצויה
חממה שהוסבה לגן אירועים. במסגרת הליך קודם נקבע (בינואר 2002) כי גן האירועים
מופעל שלא כדין והמבנים הצמודים לו נבנו ללא היתר. כן הוצא צו הריסה שתוקפו הושעה.
ביום 3.12.2002 הוגש כנגד המערערת ואחרים כתב אישום (ת"פ 3233/02) המייחס לה
עבירות על חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן – החוק). על פי עובדות כתב
האישום, במהלך חודש אפריל 2002 גילו פקחי הוועדה המקומית לתכנון ובניה כי עבודות
הבניה במקום נמשכו, ללא היתר כדין, על אף קיומו של הצו השיפוטי. כך, תחת החממה
שהייתה במקום נבנה מבנה מבלוקים, שטחו של המבנה הוגדל, נוצקה בתוכו במה, בוצעו
עבודות עפר, ריצוף, מסלעות, נבנתה גדר היקפית ועוד. עקב כך הוצא (באפריל 2002) צו
הפסקה שיפוטי לגבי הבניה במקרקעין. ברם, העבודות במקרקעין נמשכו, ומשכך, הוגש כתב
האישום. במסגרת הליך זה (להלן – ההליך הראשון) טענה המערערת להגנתה כי היא בעלת
המקרקעין בלבד, וכי העבירות בוצעו שלא בידיעתה וננקטו כל האמצעים הנאותים לקיום
הוראות החוק. טענת הגנה זו – לפי סעיף 208(ב) לחוק – נדחתה. בית המשפט הרשיע את
המערערת, ביום 17.11.2004, בעבירות שיוחסו לה. וכך קבע בית המשפט, מפי השופטת א'
טלמור:
"היה על [המערערת]
להראות...
כי העבירה בוצעה שלא בידיעתה, וכי היא נקטה בכל האמצעים
הנאותים לקיום הוראות החוק
...
[המערערת] כלל לא העידה
בבית המשפט, די באי העדת [המערערת] כדי לשלול ממנה את ההגנה המבוססת על תום
לב...אף לגופו של עניין, מראיות שהובאו מטעמה של [המערערת] למדים כי החל מחודש
ינואר 2002 (..שלושה חודשים
לפני
שהחלו העבודות במקרקעין...),
החל סכסוך מסחרי בינה לבין [נאשם אחר] במסגרתו ביקשה [המערערת] לפנות את [הנאשם
האחר] מן המקרקעין נשוא הדיון. אלא
שלאחר מכן נאותה לקבל דמי שכירות בשיעורים
שונים וללא כל מחאה
. בהליכים האזרחיים אותם יזמה [המערערת] לא אוזכר צו הפסקה שיפוטי...
מחומר הראיות למדים
ברורות כי [המערערת] לא רק שידעה היטב על ביצוע עבירות הבניה במקרקעין נשוא הדיון
והשימוש החורג שנעשה בבניה ובמקרקעין נשוא הדיון במשך שנים מספר, אלא שנתנה יד
להם, לא מנעה קיומם ואף קיבלה בגין כך דמי שכירות. העובדה שבין [המערערת] [לנאשם
אחר] התגלתה מחלוקת מסחרית, כלכלית, אינה מצביעה על כך [שהמערערת] נקטה בכל
האמצעים הנאותים לקיום הוראות החוק שכן הוכח שביצוע עבירות בניה ללא היתר והשימוש
החורג בבנייה ובמקרקעין נשוא הדיון ללא היתר...נעשו במהלך תקופה ארוכה וממושכת,
כשאין היא מנסה כלל למנעם, מקבלת בגין כך דמי שכירות, ובעבר כבר הועמדה לדין והיה
עליה אף ליתן התחייבות להימנע מביצוע עבירות בניה ושימוש במקרקעין שלא על פי היתר
כדין." (עמ' 10 להכרעת הדין; ההדגשות במקור)
לאחר מתן הכרעת הדין, ביום 29.11.2004, הוגש כתב
אישום נוסף (ת"פ 2657/04) כנגד אותם נאשמים בגין עבירות דומות על חוק התכנון
והבניה. על פי עובדות כתב אישום זה, לאחר פתיחת ההליך הראשון נבנו מבנים נוספים
שלא כדין, וביניהם משרדים, סככת פח, חדר עץ, מגרש חניה ועוד. הליך זה (להלן –
ההליך השני) נדון אף הוא בפני השופטת טלמור. בהליך זה ביקשה המערערת לפסול את
השופטת טלמור.
2. בקשת הפסילה הושתתה על הרשעתה של המערערת
במסגרת ההליך הראשון. ההליך השני, כך סבורה המערערת, עוסק בנושאים דומים ובעבירות
דומות. בתיק זה מתכוונת היא להעלות טענת הגנה זהה, לפיה עשתה כל שניתן לעשות כדי
למנוע את ביצוע העבירות לרבות נקיטת פעולות משפטיות כנגד הנאשמים אחרים. המערערת
חוששת, איפוא, כי ה"משחק מכור" וכי טענת ההגנה האמורה תידחה גם בהליך
החדש. המשיבה התנגדה לבקשת הפסילה. נטען, כי הלכה היא שאין כל מניעה ששופט שדן
בעניינו של אדם ידון בעניינו בעתיד בהליך אחר. הלכה זו, כך נטען, יפה אף לענייננו;
בית המשפט דחה את בקשת הפסילה. בהחלטתו (מיום 9.1.2006) נקבע כי דיון קודם בתיק
דומה אינו מבסס, כשהוא לעצמו, עילת פסילה. במקרה דנן לא קמו הנסיבות המיוחדות
המעידות על חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים מצד בית המשפט. על החלטה
זו הוגש הערעור שבפניי.
3.בערעור חוזרת המערערת על עיקר נימוקיה. בשני ההליכים על השופטת טלמור לדון בטענה זהה, עובדתית ומשפטית. המערערת עתידה לטעון להגנתה שהיא עשתה כל שביכולתה כדי למנוע את העבודות ולהפסיקן, לרבות נקיטת הליכים משפטיים לפינוי השוכרים. במצב עניינים זה טענת ההגנה העתידית תידחה ותוצאת פסק הדין ידועה מראש. היה מקום לפעול לבירור משפטי מאוחד בשני ההליכים תחת פיצולם לשני כתבי אישום. המשיבה מתנגדת לקבלת הערעור. מדובר, לשיטתה, במסכת עובדתית שונה. המעשים בהליך השני שונים ומאוחרים להליך הראשון. טענת ההגנה בהליך השני אינה בהכרח זהה לטענה שהועלתה בהליך הראשון. גם אילו תועלה אותה טענה, הרי שבהליך החדש ניתן להעיד את המערערת ולהגיע לתוצאה שונה.
4.עיינתי בחומר המונח לפניי. שמעתי, ביום 1.2.2006, את טיעוני הצדדים. באתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. אמת, ההליך השני עוסק במסכת עובדתית ומשפטית דומה מאוד להליך הראשון. אך עובדה זו, כשהיא לעצמה, אינה מקימה עילת פסילה (השוו: ע"פ 6545/02 גמליאל נ' ראש עיריית הרצליה (לא פורסם), פסקה 8 והאסמכתאות המפורטות שם). "העובדה כי שופט יושב לדון בעניין דומה, עובדתית או משפטית, אפילו בין אותם הצדדים, אין בה כדי להביא – כשלעצמה לפסילתו" (ע"פ 10647/02 שאמה שיווק ואיחסון גידולים נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). כך גם בענייננו. בהליך הראשון, בית המשפט מצא לנכון לדחות את טענת ההגנה של המערערת. נקבע שם – על סמך התשתית העובדתית שהונחה אז בפני בית המשפט – כי המערערת ידעה על קיומן של חריגות בנייה ולא נקטה באמצעים נאותים למונען. אך בהליך השני תעמוד בפני בית המשפט תשתית עובדתית שונה. בכלל זה, אפשר ובהליך זה תעמוד בפני בית המשפט גם עדות המערערת, שלא ניתנה בהליך הראשון. מעבר לכך, יש לזכור כי בהליך השני מיוחסות למערערת עבירות הנוגעות למבנים אחרים ולזמנים אחרים מאלו שיוחסו לה בהליך הראשון (השוו: ע"פ 4151/05 כוכבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 7). בנסיבות אלו, המערערת לא עמדה בנטל המונח עליה להראות כי קביעותיו של בית המשפט בהליך הראשון, בכל הקשור לטענת ההגנה של המערערת, כובלות אותו גם בדונו בהליך השני (ע"פ 6404/05 כוכבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 5). חזקה על בית המשפט שידון בטענת ההגנה העתידית של המערערת לגופה, באופן מקצועי, וללא משוא פנים.
אשר על כן, הערעור נדחה.
ניתן היום, כ"ד בשבט התשס"ו
(22.2.2006).
ה
נ ש י א