ע"פ 59/09 דוד כהן נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער, על פי הודאתו, בעבירות של גניבה בידי מנהל, זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, ושימוש במסמך מזויף – עבירות לפי סעיפים 392, 418 ו-420 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וכן הלבנת הון, לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000.

בכתב האישום שעמד בבסיס ההרשעה נטען, כי בין השנים 1998 עד 2003, הועסק המערער כשליח ב"נ.י.ל.י. – נוער יהודי למען ישראל" (להלן: נילי), וכן ביצע שליחויות עבור הסתדרות העובדים הלאומית (להלן: הע"ל). ועוד נטען, כי המערער היה שותף לקשר לגנוב כספים מנילי והע"ל, ולקשר זה היו שותפים אֶחיו – עובדיה כהן ששימש כמנהל אגף הכספים בהע"ל, וציון כהן, ששימש בתפקידים בכירים בקרן הפנסיה של הסתדרות העובדים הלאומית, אמציה בונר ששימש כחשב נילי, וגדעון בן-צור ז"ל ששימש כמנהל חשבונות של הע"ל. במסגרת הקשר משכו עובדיה כהן, בן צור ואחרים שיקים מחשבון העמותות, ואלה נמסרו, בין היתר, למערער אשר משך את תמורתם, ואת המזומנים הפקיד בידי עובדיה או בן צור. בדרך זו היה המערער שותף לגניבת סכום של 860 אלף ש"ח.

במהלך שנת 1998 הסתבך המערער בחובות עקב נטייתו להימורים, ובעקבות כך פנה לאחיו עובדיה וסיפר לו כי הוא נתון לאיומיהם של מלווים. בהמשך, עשו אחיו של המערער, עובדיה וציון, יד אחת עם בונר ובן-צור, כדי לגנוב מהעמותות סכום עתק נוסף של כ-5.5 מיליון ש"ח, וסכום זה הועבר לידי המערער. ועוד נטען, כי המערער נקט עם הקושרים האחרים בפעולות שונות במטרה להסוות את מקורם של הכספים שנגנבו, תנועתם ויעדם.

בעקבות ההרשעה, ולאחר שהצדדים טענו לעונש, נדון המערער ל-45 חודשי מאסר ו-24 חודשים מאסר על-תנאי. בערעור שבפנינו עותר המערער כי נקל בעונשו, מן הטעם שבתקופת המאסר שהושתה עליו גלומה חמורה יתרה נוכח העונש שהוטל על אחיו עובדיה (56 חודשי מאסר), אף שחלקו של האחרון בפרשה גדול לאין ערוך מחלקו-שלו. כן נטען, כי המערער מוכר כחולה נפש.

לא מצאנו בכל אלה עילה לשנות מן העונש. המערער, חרף המגבלות עליהן הצביע בא-כוחו, פעל בצוותא חדא עם אחרים כדי לגנוב מקופתן המדולדלת של העמותות מאות אלפי ש"ח. אולם, גם את עצמו הוא לא קיפח, הואיל ומהודאתו עולה שהוא שלשל לכיסו כ-5.5 מיליון ש"ח. אלה הם סכומי עתק שנגנבו במשך שנים אחדות, ובגינן ראוי היה לגזור עונשי מאסר ממושכים, אפשר אף חמורים מאלה שנגזרו בבית המשפט קמא. בנסיבות אלו אין דבר בנימוקי הערעור המצדיק הקלה נוספת בעונשו של המערער, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.