ע"פ 6023/04יוקר משה נ. מדינת ישראל

המבקש הורשע במספר הליכים פליליים בעבירות מרמה וזיוף. ביסוד הבקשה שלפניי – רצונו כי החלטות שניתנו בהליכים פליליים שנוהלו נגדו או פרטים שיש בהם כדי לזהותו יהיו חסויים מעין הציבור. הנימוק שניתן לבקשה זו הוא הקושי שחווים בני משפחתו, הנאלצים להתמודד עם חשיפת סביבתם למעשיו. ברם, בקשה זו מנוגדת לעקרון פומביות הדיון, המושרש במשפטנו וזכה לעיגון בחוקי היסוד ובחקיקה ראשית ("בית משפט ידון בפומבי, זולת אם נקבע אחרת בחוק או אם בית המשפט הורה אחרת לפי חוק" (סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה); "בית משפט ידון בפומבי" (סעיף 68(א) לחוק בתי המשפט [נוסח חדש], התשמ"ד-1984)).

הכלל הוא אפוא פרסום פסקי הדין – לרבות שמות הצדדים – והחריג הוא קיומה של הוראת חוק המאפשרת, בנסיבות המתאימות, למנוע פרסום של פסק דין או חלק מפרטיו. מעיון בבקשה על נסיבותיה עולה כי המקרה שלפנינו אינו חריג, אלא בא בגדר הכלל. ניתן להבין את הבקשה מנקודת מבטו של המבקש, אך הקושי שבזיהויו אינו ייחודי לו, אלא משותף לכל מי שהורשע בהליך פלילי, ועניין זה כשלעצמו אינו מצדיק את הפגיעה בעקרון הפומביות (ראו למשל ע"פ 1965/14, 15.5.2018).

אכן, חלק מהרשעות המבקש ניתנו לפני למעלה מחמש עשרה שנה, ועניין זה עשוי לעורר היבט מסוים של סוגיית גבולות עקרון הפומביות – ההיבט הכרונולוגי והזכות להישכח. ברם, גם בראי זה אין בסיס בחוק להיעתר לבקשה. יתר על כן, וכפי שפירטה המשיבה בתגובתה, גם בשיטות משפט שבהן ניתן משקל משמעותי בדין לזכות להישכח, נקבע בערכאות כי זכות זו אינה פורשת כנפיה גם על מקרים הדומים בנסיבותיהם לזה שלפנינו.

הבקשה נדחית.