ע"פ 6033/03 שמעון בראון נ. מדינת ישראל

1.המבקש הורשע על-פי הודאתו בשורה של מעשי שחיתות, אותם ביצע במהלך השנים 1998-1996, בעת ששירת במשטרת ישראל (מרחב ירקון). המעשים בהם הודה המבקש, כפי שפורטו בכתב-האישום המתוקן, עניינם עבירות שוחד, עושק, הפרת אמונים, קשירת קשר לקבל דבר במרמה, קבלת דבר במרמה וסחיטה באיומים. הודיית המבקש במעשים המיוחסים לו על-פי כתב-האישום המתוקן ניתנה במסגרת הסדר טיעון, שהושג עמו בתום פרשת התביעה בהליך הפלילי שהתנהל בבית-משפט קמא. בהתאם לאותו הסדר, עתרה התביעה כי יוטל על המבקש עונש של שלוש שנות מאסר בפועל, וכן מאסר על תנאי ואילו המבקש טען כי לנוכח הודאתו, לנוכח תסקיר שרות המבחן, שהוגש בעניינו וכן לנוכח נסיבותיו האישיות, יש מקום להסתפק בעונש שירוצה בדרך של עבודות שירות.

בית-המשפט המחוזי סקר בגזר-דינו את העבירות המיוחסות למבקש והדגיש את חומרתן, את המכלול הרב של העבירות שבו מדובר וכן את מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות שוחד והפרת אמונים. לפיכך, סבר בית-המשפט כי יש מקום לאמץ את הרף העליון שהוצג בפניו במסגרת הסדר הטיעון וגזר על המבקש עונש של ארבע וחצי שנות מאסר, מתוכן שלוש שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי.

2.המבקש ערער על חומרת העונש בפני בית-משפט זה ויחד עם הערעור הגיש את הבקשה שבכאן לעיכוב ביצוע העונש. כמו-כן, הגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי בקשה לחזור בו מן ההודיה, בשל העובדה שבין המועד שבו ניתנה הכרעת-הדין לבין המועד שבו ניתן גזר-הדין, שודרה בטלוויזיה התוכנית "בשידור חוקר", ובה יוחסו לאברהם קזלוקופי, מי שהיה עד התביעה העיקרי בהליך נגד המבקש, שורה של מעשי מרמה. המבקש סבור, כי בעקבות אותו שידור קמה לו זכות לחזור בו מהודייתו וכי אילו ידע שעומדת לו זכות כזו היה עושה כן עוד לפני שניתן גזר-הדין ובסמוך ליום שצפה בתוכנית.

לעניין עיכוב הביצוע טוען המבקש, כי בית-המשפט גזר עליו את העונש המקסימאלי על-פי הסדר הטיעון וכי לא נתן דעתו לנסיבותיו האישיות המיוחדות.

3.לא מצאתי מקום לעכב את ביצוע העונש במקרה דנן. הלכה פסוקה היא, כי כאשר הערעור מכוון כנגד חומרת העונש בלבד, הנטייה היא שלא לעכב את ביצועו, משום שבמצב דברים כזה ההרשעה עצמה- הפרכת חזקת החפות- הופכת להיות חלוטה ואין מתקיים עוד הפוטנציאל להשיב את חזקת החפות על כנה בערעור (ראו: ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241 וכן ע"פ 5853/02 פלוני נ' פרקליטות המדינה (לא פורסם)).

גישה זו יפה ביתר-שאת מקום שבו העונש שהוטל על מבקש העיכוב הנו עונש מאסר משמעותי ונראה, לכאורה, כי גם אם תמצא ערכאת הערעור להתערב במידה כזו או אחרת בעונש שהוטל, אין חשש כי אם לא יעוכב ביצועו של העונש יימצא המבקש מרצה תקופת מאסר מיותרת. כזה הוא המקרה שלפנינו. על המבקש נגזרו, כאמור, שלוש שנות מאסר בפועל. העבירות בהן הורשע, בוצעו לאורך זמן והן חמורות ביותר, שכן עניין לנו במעשי שחיתות של עובד ציבור, שעיקרן הפרת אמונים ונטילת שוחד. מעשים אלה, בשירות הציבורי בכלל, ובמשטרה הממונה על אכיפת החוק בפרט, הנם בבחינת "נגע ממאיר", המכרסם במעמדה של הרשות ובאמון שהציבור רוחש לה. לפיכך, הנטייה במקרים כאלה הינה, בדרך כלל, להעדיף את האינטרס הציבורי הקיים בהוקעת המעשים ובביעורם, על-פני שיקולים לקולא, הנובעים מנסיבותיו האישיות של המבקש.

בהתחשב בכל האמור לעיל, אני סבורה כי גם אם תמצא ערכאת הערעור לנכון להקל בעונשו של המבקש, נראה, לכאורה, כי ההקלה הצפויה, אם בכלל, אינה מצדיקה את עיכוב ביצוע העונש.

4.אשר לבקשה לחזור בו מן ההודיה, אותה הגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי בד-בבד עם הבקשה לעיכוב ביצוע העונש. בקשה זו תידון בבוא זמנה על-ידי בית-משפט קמא, אך לא מצאתי שיש לה, ככזו, השלכה כלשהי על הבקשה לעיכוב הביצוע שבפני. לא למותר לציין, בהקשר זה, כי כל העובדות העומדות בבסיס אותה בקשה היו ידועות למבקש בטרם נטענו על-ידו הטענות לעניין העונש והעיתוי שבחר להגיש את הבקשה לחזור בו מן ההודיה הוא, לכאורה, בעייתי. כבר נפסק כי מקום שבו עותר נאשם לחזרה מן ההודיה רק לאחר שנגזר דינו, אין מאפשרים לו, בדרך כלל, את החזרה המבוקשת, משום שזו נתפסת אז כחזרה הנובעת מכך שנכזבה תוחלתו לעונש קל יותר. אפשרות תמרון מסוג זה, כך נפסק, אינה משרתת את טובת הציבור ואת דרישות הצדק (ראו: ע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד מא (2), 572, 579).

הבקשה לעיכוב ביצוע העונש, נדחית איפוא.