ע"פ 6058/09 משה ויצמן נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

אליהו ביטון (להלן: ביטון) ומשה וויצמן (להלן: וויצמן) הורשעו בבית המשפט המחוזי בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע וניסיון שוד בנסיבות מחמירות, עבירות לפי סעיפים 499 ו-403 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). כמו כן, הורשעו השניים בעבירות נוספות: ביטון בחבלה בכוונה מחמירה, רכישה נשק ונשיאתו, לפי סעיפים 329(א)(2) ו-144(א)ו(ב) לחוק; וויצמן הורשע בעבירות בנשק ומעשה פזיזות ורשלנות, לפי סעיפים 144(ב) ו-338(א)(1) לחוק. בעקבות כך נדון ביטון לשש שנות מאסר, בעוד שוויצמן נדון לשלוש שנות מאסר. כמו כן, נדונו השניים למאסר על-תנאי, קנס, והם חויבו לשלם פיצוי.

2.

הבסיס העובדתי להרשעתם של ביטון ווויצמן (להלן: גם המערערים) הובא בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי, ולהלן תמציתו:

בתאריך 9.4.08, בשעת ערב, הם הגיעו ברכב מסוג פיאט פונטו לתל-אביב, ובאחת החנויות רכשו תיק ומסכות. בהמשך, הם הגיעו לחנות תכשיטים, ובעוד וויצמן ממתין בחנות סמוכה, ניגש ביטון לחנות, ביקש לראות תכשיטים, ולפתע שלף את האקדח והכריז " זה שוד ". בעל החנות, אברהם אשכנזי (להלן: אשכנזי), החל נאבק בביטון ולעזרתו נזעק שמואל ליבוביץ שעבד בחלק הפנימי של החנות. השניים הצליחו להדוף את ביטון מחוץ לעסק, ואז הגיע וויצמן במטרה לסייע בידי חברו. משהשתחרר ביטון מאחיזתם של אשכנזי וליבוביץ שמיהרו להיכנס לחנות, הוא ירה לעברם כדור אחד מהאקדח שהחזיק בידו. לשמע הירייה נזעקו למקום שני עובדים של "הסיירת הירוקה" בתל-אביב – שי דיכטר ואלון בן-עמי. דיכטר החל לרדוף אחרי ביטון שתוך כדי בריחתו ירה לעבר דיכטר כדור. במקביל, נכנס וויצמן למכונית והחל שועט במהירות רבה לעבר דיכטר במטרה לדרוס אותו. זה האחרון גילה תושייה כאשר קפץ הצידה ובדרך זו נמנע מפגיעה. לא זו אף זו, דיכטר הטיל את הקסדה שהיתה בידו לעבר הרכב הנמלט, אולם וויצמן המשיך בנסיעה ובן-עמי החל דולק אחריו עם הקטנוע. בהמשך המרדף של דיכטר אחרי ביטון, שב זה האחרון וירה לעברו כדור נוסף. לבסוף, נכנס ביטון לבניין, שם נעצר על ידי שוטרים שהוזעקו למקום, וניידת אחרת עצרה את וויצמן.

3.

המערערים מסרו גרסאות שונות ומשונות במהלך חקירתם, ולבסוף משהתייצבו בבית המשפט טען ביטון כי באותו יום נסע עם וויצמן ללוד, שם רכשו סמים לצריכתם. באותו מקום החליט ביטון לרכוש אקדח שהציע לו נרקומן כלשהו, ובתמורה שילם 1,000 ש"ח. ביטון טען, כי וויצמן לא היה מודע לקניית האקדח, וגם בהמשך הוא לא הבחין שהוא נשא אותו על גופו. עוד נטען, כי בשעה שהגיע לחנות התכשיטים, נשמט האקדח ונפל, וכשראה זאת אשכנזי סבר בטעות כי מדובר בניסיון שוד, ועל כן הגיב כפי שהגיב. ביטון לא הכחיש כי ירה כדור אחד לעבר החנות, ולטענתו עשה זאת כדי להרתיע את אלה שתקפו אותו. עם זאת, הוא הכחיש כי ירה יריות נוספות.

וויצמן התגונן בגרסה שהוא אמנם בילה את אותו יום בחברתו של ביטון תוך שהם משתמשים בסמים ולוגמים אלכוהול, אולם הכחיש כי ידע על כך שחברו נושא עמו אקדח. באשר לאירועים ליד חנות התכשיטים, טען וויצמן כי ראה את מאבקו של ביטון עם שני אנשים אחרים, ועל כן מיהר לחלצו מידיהם. וויצמן הוסיף ואישר כי בהסתלקו משם עם המכונית, זרק אדם כלשהו קסדה לעברו, אולם הכחיש כי ניסה לדרוס אותו, ובכלל, הוא לא הבחין כי דולקים אחריו.

4.

גרסאות המערערים לא קנו אחיזה בלב בית המשפט, ולאחר שעיינו בנימוקי הערעור שבכתב והאזנו לטיעונים על-פה, הגענו לכלל מסקנה כי לא נפל פגם בהרשעה. עד התביעה אשכנזי, שבגרסתו נתן בית המשפט המחוזי אמון, היה איתן בדעתו כי אקדחו של ביטון לא נשמט , אלא נשלף תוך שביטון מכריז " זה שוד ". גם ליבוביץ נמצא עד אמין, ועל פי דבריו ראה את ביטון חונק את אשכנזי ומנסה לירות בו, ועל כן הוא מיהר להיאבק בתוקף בניסיון להשתלט על האקדח. בנסיבות אלו, וככל שסבר ביטון כי נפל עליו חשד-שווא, מותר לתהות מדוע ראה צורך לירות כדור לעבר החנות, כאשר כבר נחלץ מידיהם של אשכנזי וליבוביץ. יתרה מכך, אם סבר כי לא חטא בפלילים, מדוע ראה ביטון צורך להימלט מהמקום בריצה, ושבעתיים אתה תוהה מדוע ראה צורך לירות מהאקדח שבידו פעם ועוד פעם לכיוון דיכטר שרדף אחריו. על מעורבותו של וויצמן ניתן ללמוד לא רק מכך שנזעק לסייע לביטון כדי להיחלץ מידיהם של אשכנזי וליבוביץ, אלא גם מכך שהוא ניסה לפגוע בדיכטר עם רכבו, ולא עצר גם כאשר דיכטר הטיל לעברו קסדה. זאת ועוד, וויצמן נראה נמלט עם ביטון כשהוא מחזיק בתיק גדול עם כיתוב של בנק, והסבריו לעניין זה לא זכו לאמון, כפי שהסברו לקנייתן באותו יום דווקא של מסכות, מספר שבועות לאחר חג הפורים , נשמע מפוקפק ובלתי אמין.

נוכח מארג זה של ראיות, בו נתן בית המשפט המחוזי אמון ובמכך לא ראינו מקום להתערב, רשאית היתה הערכאה הראשונה להכריע את הכף לחובת המערערים, ובלשונה בעניינו של וייצמן (ראו עמ' 97 של הכרעת-הדין):

"העובדה שהמאשימה הוכיחה מעל לכל ספק סביר, כי [ביטון] תכנן וביצע ניסיון שוד, העובדה שהנאשמים הסתובבו כל אותו יום יחדיו, כאשר קשה להניח ש[ביטון] אשר תכנן את השוד יצרף אליו אדם שאינו בסוד הענין, כל אותן ראיות נסיבתיות שהוכיחה המאשימה לחובת וויצמן (המסכות, הכפפות והכובעים, הטענה התמוהה בדבר אופן רכישת האקדח, התיק, הנוכחות במקום האירוע והופעתו של [וויצמן] בדיוק ברגע המתאים) והעדר הסבר מתקבל על הדעת מצידו לאותן ראיות, התנהגותו של [וויצמן] והסתירות והתמיהות שעולות מהסבריו, התנהגותו במהלך האירוע ולאחריו – עת הוציא מידי המתלונן את האקדח וסייע ל[ביטון] לקבל את השליטה באקדח, העובדה שביקש להימלט בכל מחיר ממקום האירוע – כל אלה מביאים לידי מסקנה, אחת שאין בילתה, בדבר מעורבותו ואשמתו של [וויצמן]".

5.

להשלמת התמונה נוסיף, כי בדיעבד החליט וויצמן ליטול על עצמו אחריות למעשים בהם הורשע (ראו עמ' 113 לפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא). נוכח כפירתו הנמשכת במעשה השוד גם בשלב הערעור , ניסינו ללמוד מפיו של בא-כוחו, עו"ד א' כהן, למה כיוון שולחו באותם מעשים עליהם נטל אחריות. לדאבוננו, במקום מענה לאותה שאלה הגיב עו"ד כהן במלל רב, תוך שהוא נמנע, ולהשקפתנו במכוון, ממתן תשובה ישירה, וגם בכך יש כדי להעיד על קו ההגנה הפתלתל בו נהג מערער זה במהלך משפטו.

באשר לביטון הועלתה טעה לפיה לא התקיים בו היסוד הנפשי להרשעה בעבירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין. בטענה זו לא מצאנו ממש, הואיל וביטון כיוון גם כיוון את האקדח לעבר דיכטר מתוך כוונה למנוע את מעצרו, ולולא עשה זאת לא היה דיכטר נאלץ לתור אחר מחסה ואף לזחול כדי למלט את עצמו מפגיעה.

הנה כי כן, לא גילינו בהרשעת המערערים פגם כלשהו, ועל כן דין הערעור כנגד הכרעת הדין להידחות.

6.

הערעור כנגד העונש –

נדמה כי אין חולקין על חומרת המעשים בהם חטאו המערערים. הם גמרו אומר לשדוד חנות תכשיטים, תוך שביטון אינו מהסס לעשות שימוש בנשק חם כדי להשיג את מבוקשו, ואף ירה לעבר אדם שניסה ללכוד אותו. חומרה נוספת נודעת למעשיהם של המערערים נוכח העובדה שלשניהם עבר פלילי מכביד ביותר, בגינו נשאו בעונשי מאסר ממושכים. מנקודת השקפה זו לא מצאנו בעונש חומרה יתרה, אדרבא, נראה כי יש ממש בהשקפת המדינה לפיה אין בעונש ביטוי הולם לחומרת המעשים בהם חטא ביטון. עם זאת, נוכח גילו המתקדם ומצב בריאותו של מערער זה, לא סברנו כי יהא זה נכון למצות עמו את הדין, ועל כן החלטנו לדחות את הערעורים ההדדיים בעניינו.

באשר לוויצמן – מערער זה שולב לפני מספר חודשים בתהליך גמילה במסגרת קהילה טיפולית. חוות הדעת הקיימות מצביעות על אפשרות שמערער זה החליט לעשות תפנית בחייו, אף כי עדיין מוקדם לקבוע אם יתמיד בכך ואם הניסיון יצלח. עם זאת, ונוכח החשש כי מאמצי השיקום ירדו לטמיון אם וויצמן יתחיל לשאת במאסר כבר עתה, החלטנו לדחות את הדיון בשני הערעורים בעניינו בשאלת העונש למועד אחר, כדי לעקוב אחר התקדמותו בתהליך הטיפולי. אנו טורחים להדגיש כי אין להבין מהחלטתנו זו כי נשקלת האפשרות לפטור את וויצמן ממאסר או להתערב בגזר הדין, ומטעם זה אנו נמנעים מלהכריע בשלב זה גם בהשגות המדינה על קולת העונש.

המזכירות תקבע אפוא תיק זה לחודש יולי 2010, ולקראת המועד הנדחה, מתבקש שרות המבחן להניח בפנינו תסקיר משלים בעניינו של וויצמן.