ע"פ 6087/06 רפאל אלקיים נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

המערער נדרש להתייצב לחקירה במשרדי מס ערך מוסף בבאר-שבע, בחשד להפצתן של חשבוניות פיקטיביות, אולם התעלם מדרישה זו באמתלות שונות. ביום 26.6.05 יצאו שני חוקרים לאתרו, ומצאו אותו יושב ברכב ברחוב הפלמ"ח בעיר. הם דרשו ממנו להילוות אליהם, ואז טען המערער כי הוא חייב להשיב קודם את הרכב לבעליו. הוסכם כי אחד החוקרים (להלן: המתלונן) יתלווה אל המערער, וכאשר זה עבר לפני הרכב מתוך כוונה להתיישב במושב שליד הנהג, פתח המערער בנסיעה מהירה כתוצאה ממנה נפגע המתלונן בכף ידו הימנית ובכף רגלו עליה עלה אחד מגלגלי הרכב. עוד נטען, כי כאשר התקשר המתלונן למערער בטלפון הנייד, ואמר לו כי הוא נפצע וכי עליו לשוב, הוא התעלם ממנו והמשיך בנסיעה. בגין כל אלה יוחסו למערער עבירות של הפרעה לעובד ציבור, חבלה בכוונה מחמירה, פציעה ואיומים.

במהלך משפטו לפני בית משפט קמא, לא הכחיש המערער כי גמר אומר להימלט מידי החוקרים, אולם טען כי ווידא שנסיעתו לא תסכן את המתלונן, מאחר ולא היתה לו כוונה לפגוע בו.

בית המשפט המחוזי קבע כממצא, כי המתלונן נפגע מרכבו של המערער, אולם, הוסיף וקבע כי נוכח הראיות שהובאו בפניו, לא ניתן להסיק כי המערער צפה כאפשרות קרובה לודאי כי בנסיעתו מהמקום הוא עלול לפגוע במתלונן, וממילא לא ניתן לקבוע כי התכוון לגרום לפגיעה במתלונן. מאידך, הוכח כי המערער היה מודע לכך שהאצת הרכב שעה שבסמוך לו עמד המתלונן, כרוכה בסיכון אותו היה מוכן ליטול על עצמו. לפיכך, זוכה המערער מעבירה לפי סעיף 329(א)(2) וסעיף 192 לחוק העונשין, והורשע בעבירות לפי סעיפים 288א(1) וסעיף 334 לחוק.

בעקבות כך נדון המערער ל-18 חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי, ורישיון הנהיגה שלו נפסל ל-18 חודשים שתחילת מניינם מיום שחרורו מן הכלא.

בערעור שבפנינו משיג המערער כנגד ההרשעה בעבירה של פציעה וכן על חומרת העונש. נטען, כי למתלונן לא נגרמה "פציעה" כהגדרתה בסעיף 34כ"ד לחוק העונשין. מנגד, ועל פי ממצאו של בית משפט קמא, היה המערער מופתע לשמוע כי המתלונן נפצע, ומכאן ניתן היה ללמוד שהוא גם לא צפה אפשרות של פגיעה.

אנו סבורים כי יש ממש בהשגותיו של המערער כנגד הרשעתו בעבירה של פציעה לפי סעיף 334 לחוק העונשין. מהותה של אותה "פציעה" בה עוסק הסעיף, נגזרת מההגדרה המצויה בסעיף 34 כ"ד לחוק העונשין, לאמור "חתך או דקירה המבתרים או בוקעים כל קרום חיצוני של הגוף...". על פי ממצאו של בית המשפט המחוזי, כאשר החליט המתלונן ללוות את המערער ברכבו והודיע לו על כך, הוא עבר לפני הרכב מתוך כוונה לפתוח את הדלת הימנית, ובשלב זה החל המערער בנסיעה תוך שהוא מסיט את ההגה ימינה, הואיל ודרכו קדימה היתה חסומה בידי רכב אחר. עקב כך נאלץ המתלונן לזנק לאחור, ובעקבות כך נפגע באצבעו ואחד מגלגלי הרכב עלה על רגלו.

אין ספק שהפגיעה ברגל אינה בבחינת "פציעה", ואפשר כי ההגדרה "חבלה" היתה יאה לה. מאידך, את הפגיעה בידו תאר המתלונן כך (ראו ההודעה נ/1): "התכוונתי לפתוח את הדלת ליד הנהג, הכנסתי את היד ימין שלי לידית הפתיחה מבחוץ, הוא בתגובה נתן גז ונמלט. כתוצאה מכך קיבלתי מכה בכף יד ימין, באמה, והתקלף לי העור באצבע והאצבע דיממה". מוסכם על הכל כי פציעת המערער בידו לא נגרמה כתוצאה מ"דקירה". אולם, גם אין בידנו לקבוע כי מדובר ב"חתך" מן הסוג אליו כיוון המחוקק בהגדרתו של "פצע" בסעיף 34כ"ד, וגם עיון בתעודה הרפואית של בית החולים "סורוקה" לא היה בו כדי לסייע. אשר על כן, אנו סבורים כי הרשעת המערער בעבירה לפי הסעיף 334 לחוק עונשין, אינה יכולה לעמוד. מאידך, התנהגות המערער מהווה גם מהווה עבירה לפי סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין. המתלונן היה בקרבה מיידית לרכב שעה שהמערער זינק משם בנסיעה מהירה ותוך הטיית ההגה ימינה. נהיגה מסוג זה הנה נהיגה בדרך נמהרת או רשלנית, ויש בה כדי "לסכן חיי אדם או לגרום לו חבלה", כהגדרת העבירה בסעיף 338(א)(1), בה אנו מחליטים להרשיע את המערער.

באשר לעונש – גם נוכח השינוי בהרשעה, לא מצאנו כי הוכחה עילה להקל עם המערער, אדרבא, מדובר באדם בעל עבר פלילי מכביד ביותר, ששב וחטא, והפעם כלפי עובדי ציבור. אלה האחרונים לא יוכלו לבצע את תפקידם מבלי שיובטח שלומם מפניהם של אנשי זרוע דוגמת המערער, ומכאן מסקנתנו כי בעונש שגזר בית המשפט המחוזי אין חומרה כלשהי המצדיקה את התערבותנו.

הערעור נדחה.