ע"פ 6123/05 דורון חתוכה נ. מדינת ישראל

השופטת א' חיות:

1.המערערים שהינם אחים (להלן: שחר ודורון ) , הורשעו על פי הודאתם

בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לד"ר דורון צאלי (להלן: המתלונן ), במהלך ויכוח שהתפתח בינו ובינם באשר לדרך הטיפול באמם החולה. דורון הורשע לאחר שמיעת ראיות גם בתקיפתה של ד"ר קתרינה סלוצקי במהלך אותו אירוע. בגין העבירות שבהן הורשעו גזר בית המשפט המחוזי על שחר 36 חודשי מאסר, מתוכם 24 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי ועל דורון גזר 30 חודשי מאסר, מתוכם 20 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. כמו כן, הטיל בית המשפט המחוזי על כל אחד מן המערערים קנס כספי בסך 250 ₪ וחייב כל אחד מהם לשלם למתלונן פיצוי בסך 5,000 ₪.

2.המערערים מלינים בפנינו על חומרת העונש בהדגישם את נסיבותיהם האישיות והמשפחתיות הקשות, את אורח חייהם הנורמטיבי בדרך כלל ובעיקר את החרטה הכנה ואת הצער שהביעו סמוך מאוד להתרחשות האירוע, משהתעשתו והבינו את חומרת מעשיהם. מנגד, טוענת המשיבה כי העונש שנגזר על המערערים הולם את חומרת המעשים וכי נוכח התופעה ההולכת ומתפשטת של נקיטת אלימות כלפי רופאים מצד מטופלים ובני משפחותיהם, יש ליתן משקל מכריע בעניין זה להרתעת הרבים.

3.האירוע נשוא האישום והמעשים שביצעו המערערים אכן חמורים הם. חברה מתוקנת אינה יכולה להשלים עם מצב דברים בו יחוש רופא כי הוא מאוים על ידי מטופל או על ידי בני משפחתו בקבלו החלטות מקצועיות המסורות לשיקול דעתו. מקל וחומר אין להשלים עם מצב דברים שבו נגרמת לרופא פגיעה ממש בנסיבות כגון אלה. על כן, הצדק עם המשיבה בציינה כי בכגון דא צריך השיקול של הרתעת הרבים לקבל ביטוי מרכזי בענישה. יחד עם זאת, ראוי ליתן את הדעת בגזירת הדין גם לשיקולים נוספים הנוגעים לנאשם כפרט, נוכח הגישה הנוהגת במשפטנו לפיה הענישה היא לעולם אינדיווידואלית (ראו: ע"פ 433/89 אטיאס נ' מדינת ישראל , פ"ד מג (4) 170, 175-174; ע"פ 291/81 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד לה (4) 438, 442).

4.בטרם נידרש לשיקולים הרלוונטיים במקרה שלפנינו, ראוי להדגיש כי תקיפת רופא על ידי מטופל או בן משפחתו מתרחשת בדרך כלל בסביבה המתאפיינת בסערת רגשות בשל שעת המשבר ובשל המצוקה בה שרויים הנוגעים בדבר מטבע הדברים. נסיבות אלה, כשלעצמן, אין בהן אפוא כל רבותא וככלל אין מקום להביאן בחשבון כשיקול לקולא. אם מצאנו בכל זאת להפחית במידת מה מן העונשים שנגזרו על המערערים נובע הדבר מן העובדה כי במקרה הנדון התקיימו נסיבות אישיות, חריגות ויוצאות דופן במיוחד. אביהם של המערערים לקה באירוע מוחי ונזקק לסיוע ולסיעוד. האם סובלת ממחלת הגזזת ומגידול בראשה ואף היא במצב סיעודי. בת-אחיהם של המערערים שחלתה במחלה קשה, הייתה מאושפזת במצב קריטי בעת שהתרחש האירוע נשוא כתב האישום ונפטרה סמוך לאחר מכן. לכל הנסיבות האישיות הקשות הללו, יש להוסיף את העובדה כי מדובר באנשים צעירים ונורמטיביים הלומדים ועובדים לפרנסתם, אשר זו להם המעורבות הראשונה, היחידה והחריגה בפלילים. כמו כן, עולה מתסקירי שירות המבחן ומן העובדות שהוצגו, כי המערערים הביעו חרטה כנה וצער רב על אובדן השליטה ועל הפגיעה במתלונן. זאת עשו מיד לאחר קרות האירוע, עת פנו מיוזמתם לתחנת המשטרה והתוודו על המעשה ואף לאחר מכן במהלך המשפט, בראיונות עם קצינת המבחן ובמכתבים ששלחו למתלונן בהם גילו אמפתיה לסבלו והביעו צער על הפגיעה בו. הנה כי כן, התנהגותם הפסולה והמסוכנת של המערערים מצדיקה ענישה ממשית על דרך של מאסר בפועל. יחד עם זאת, בקציבת משך המאסר יש מקום להביא בחשבון את עברם הנקי, את אורחות חייהם הנורמטיביים והמועילים לחברה ובייחוד את החרטה הכנה והמשכנעת שהביעו המערערים על מעשיהם. כל השיקולים הללו לא קיבלו ביטוי מספיק בגזר דינו של בית משפט קמא. על כן, סברנו כי באיזון הנכון שבין שיקולי הענישה יש מקום להפחית במידת מה מעונש המאסר שנגזר על המערערים ולהעמידו על שמונה עשר חודשים בפועל לכל אחד מהם. יתר חלקי גזר דינו של בית משפט קמא, יעמדו בעינם.