פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
ע"פ
6219/13 - א'
לפני:
כבוד השופט ח' מלצר
המבקש:
סורה סוהיל
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין שגזר
בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (מפי כב' השופטת י' אמסטרדם) על המבקש בתיק ת.פ.
34813-09-11 בתאריך 02.09.2013
בשם המבקש:
עו"ד שלומי בלומנפלד
בשם המשיבה:
עו"ד הילה גורני
החלטה
1.
לפני בקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין, שגזר בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (מפי כב' השופטת י' אמסטרדם )
בתאריך 02.09.2013 על המבקש, ב-ת.פ. 34813-09-11 – וזאת עד להכרעה בערעור (שהוגש בד בבד עם הבקשה שלפני; להלן: הערעור ) על הכרעת הדין ולחילופין על גזר-הדין, שנפסקו במסגרת אותו תיק.
בעקבות הרשעתו הושתו על המבקש העונשים הבאים: 30 חודשי מאסר בפועל, 20 חודשי מאסר על תנאי (כשהתנאי הוא ביצוע עבירת אלימות מסוג פשע במשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר), וכן הופעל כנגדו מאסר על תנאי בן 12 חודשים שהיה תלוי ועומד נגדו (שהושת עליו ב-ת.פ. 2279/03) – מחציתו במצטבר לעונש המאסר בפועל שהושת על המבקש במסגרת גזר-הדין, ומחציתו בחופף לאותו עונש. עוד נקבע בגזר-הדין שהמבקש יפצה את המתלונן בסכום של 30,000 ש"ח. גזר הדין שהושת על המבקש עוכב על-ידי בית המשפט המחוזי הנכבד עד לתאריך 01.10.2013 לצרכי התארגנות.
במסגרת הכרעת הדין הורשע המבקש על בסיס עובדות כתב האישום שהוגש נגדו בגין אירוע שבמסגרתו נדקר המתלונן – בעבירה של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיף 329(א)(1) ל חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )).
2.
טענותיו העיקריות של בא-כח המבקש, במסגרת הבקשה בכתב ובמסגרת הדיון שהתקיים בפני בתאריך 17.9.2013 התמקדו בשיקולים הבאים: סיכויי הערעור, שמצדיקים לשיטתו את עיכוב ביצוע גזר-הדין; היעדר מסוכנות מצד המבקש ודיותם של מנגנונים אחרים שנועדו להבטיח את התייצבותו של המבקש לריצוי מאסרו, ככל שערעורו יידחה. יצויין כי בקשת עיכוב הביצוע מופנית הן כלפי עונש המאסר והן כלפי רכיב הפיצויים שנפסק במסגרת גזר-הדין.
3.
בא-כח המבקש טוען במסגרת הבקשה, כמו גם בהודעת הערעור, כי בית המשפט הנכבד קמא התעלם מטענת הגנה חלופית שנטענה בעל-פה בסיום פרשת התביעה בפני בית המשפט הנכבד קמא וכן בסיכומי ההגנה שהוגשו לבית המשפט הנכבד קמא. לפי טענת ההגנה החלופית: לא היה פה מקום להשיב לאשמה מאחר שלא היה די בראיות שהובאו על-ידי המשיבה כדי להוכיח שהמבקש ביצע את המיוחס לו. בא-כח המבקש טוען כי אי-ההתייחסות של בית המשפט הנכבד קמא לטענת הגנה זו ("אין להשיב לאשמה") – מבססת סיכויי ערעור כאלה, המצדיקים, למצער, את עיכוב ביצוע גזר-הדין שהושת על המבקש – עד שיינתן לו יומו בבית המשפט על מנת לנסות ולבסס את טענת ההגנה החלופית במסגרת הערעור. לגישת בא-כח המבקש, טענתו הנ"ל מקבלת משנה תוקף מכך שהערעור, לגישתו, עוסק בשאלות משפטיות גרידא, ואין במסגרתו השגות על קביעות עובדתיות, או ממצאי מהימנות. בהקשר זה בא-כח המבקש מציין כי לאחר שבית המשפט הנכבד קמא דחה את טענתו החלופית הנ"ל הוא התבטא כך: "אני צריכה לדחות לאדוני כרגע את הטענה, בשלב הזה על הנאשם להשיב לאשמה והנימוקים יהיו בהכרעת הדין". בסופו של דבר, כך טוען המבקש, לא ניתנו בהכרעת הדין הנימוקים לאי-קבלת טענת ההגנה האמורה.
בא-כח המבקש מדגיש עוד כי המבקש איננו מסוכן, ואף לא נחשב ככזה על-ידי המשיבה, כפי שניתן ללמוד מהעובדה שמעצרו לא התבקש בשום שלב של הדיון בתיק, מושא הערעור.
טענה שלישית של בא-כח המבקש הינה כי ישנן ערובות משמעותיות להבטחת התייצבותו של המבקש לביצוע עונשו, אם וככל שיידחה ערעורו. הסניגור פירט בהקשר זה את הערובות עליהן הורה בית המשפט הנכבד קמא לאחר הכרעת הדין, במסגרת ההחלטה מתאריך 08.07.2013 וביניהן: ערבות עצמית בסך 15,000 ש"ח, הפקדה כספית בסך 10,000 ש"ח, ערבות של שני ערבים בסך של 15,000 ש"ח וצו עיכוב יציאה מן הארץ (לרבות הפקדת דרכון), וכן ערבות של ערב נוסף בסך של 7,500 ש"ח
– עליה הורה בית המשפט הנכבד קמא במסגרת החלטתו מתאריך 02.09.2013, בעת הדיון שהתקיים בבית המשפט הנכבד קמא בבקשת המבקש לעיכוב ביצוע העונש.
4.
באת-כח המשיבה הגיבה לטענות הסניגור וציינה כי היא חולקת על הטענה שהערעור עוסק בשאלה משפטית גרידא, שכן, לשיטתה, פסק-הדין מבוסס על קבלת עדותו של המתלונן, שדי בה, לגישתה, כדי להוכיח את אשמת המבקש. לפיכך, באת-כח המשיבה ציינה כי היא סבורה שסיכויי הערעור אינם גבוהים ומהווים "משוכה גבוהה" עבור המבקש במסגרת הבקשה שלפני. בהקשר זה הדגישה באת-כח המשיבה את הפירכות שהתגלו בעמדת המבקש – המשליכות אף הן, לשיטתה, על ההחלטה אם לעכב את ביצוע העונש. לבסוף טענה באת-כח המשיבה שהעונש שהושת על המבקש – איננו מחמיר בנסיבות, וכי הסיכוי להתערבות בו, ובמיוחד כזו שתביא להמרת עונש המאסר בפועל – בעבודות שירות, הינו נמוך ביותר להערכתה. בהקשר זה הזכירה באת-כח המשיבה את העובדה שנגד המבקש הופעל גם עונש על תנאי, שמחציתו הופעלה "בחופף" לעונשים האחרים שהושתו על המבקש – דבר המהווה, לשיטתה, "הליכה לקראת" המבקש.
5.
בתום הדיון שקיימתי בבקשה בתאריך 17.9.2013 קבעתי כי עד להחלטה אחרת – יעוכב ביצוע עונש המאסר שהושת על המבקש.
עתה לאחר שהצגתי הנתונים הרלבנטיים והשלשלות
העניינים – ניתן לעבור לליבון הדברים.
דיון והכרעה
6.
כידוע, ככלל, נידון שהושת עליו עונש מאסר בפועל – יחל בריצוי העונש באופן מיידי ואין בהגשת ערעור כשלעצמה כדי להצדיק את עיכובו של ביצוע גזר הדין. יחד עם זאת, אל מול האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של גזר הדין ניצב הצורך להימנע מפגיעה קשה בנידון עקב מאסרו המיידי, אם יתברר בדיעבד כי מאסרו היה בלתי מוצדק (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241, 270 (2000) (להלן: הלכת שוורץ ). אמות המידה להכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע גזר דין בתקופת הערעור – הותוו ב הלכת שוורץ (עיינו גם: ע"פ 3372/11 משה קצב נ' מדינת ישראל (18.05.2011)). אף שבית המשפט לא התיימר להתוות באותה הלכה רשימה סגורה של השיקולים אותם יש לבחון – הוא מנה את הנסיבות והנתונים העיקריים הרלבנטיים בהקשר זה וביניהם ( שם , בעמ' 282-277): חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; אורך תקופת המאסר שהושתה על הנידון; טיב הערעור וסיכויי הצלחתו; עברו הפלילי של הנידון והתנהגותו במהלך המשפט; נסיבותיו האישיות של הנידון; והעובדה שהערעור מופנה כנגד חומרת העונש בלבד ואין בו השגה על עצם ההרשעה (כאשר זה המצב).
אבחן איפוא להלן את טענות המבקש – בהתאם לשיקולים הנ"ל, אך אקדים ואומר כי ההכרעה בשאלה אם יש לעכב במקרה דנן את ביצוע גזר הדין עד להכרעה בערעור – איננה פשוטה, וזאת מאחר שחלק מהשיקולים מטים את הכף לכיוון אחד, ואחרים לכיוון הנגדי. אפרט איפוא את הדברים מיד בסמוך.
שיקולים נגד עיכוב ביצוע גזר הדין
7.
שורה של טעמים
מושכים כאן כנגד עיכוב הביצוע:
(א)
העבירה בה הורשע המבקש (חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) ל חוק העונשין הינה עבירה קשה. גם נסיבות ביצוע העבירה, כפי שתוארו בכתב האישום, הן נסיבות חמורות, בין היתר מאחר שהשימוש הנטען במברג כבסכין, על מנת לדקור ולחבול במתלונן – מקטלג את המקרה במסגרת מה שמכונה בפסיקה "תת-תרבות הסכין" (והשוו: ע"פ 8446/12 קיס נ' מדינת ישראל (9.4.2013)).
(ב)
על המבקש הושת כאמור, בין השאר, עונש מאסר בפועל של 30 חודשים. כן הופעל נגדו עונש מאסר מותנה של 12 חודשים (מחציתו במצטבר לעונשים מושא הערעור דנן ומחציתו בחופף להם). במצב זה, אין חשש ממשי שעונשו של המבקש, יתגלה בדיעבד כ"מאסר שווא", ככל שהערעור על עצם הכרעת הדין יידחה, וזאת גם אם יתקבל, במידה כזו או אחרת, ערעורו של המבקש על חומרת עונשו .
(ג)
עברו הפלילי של המערער איננו "נקי", והוא אף הורשע בעברו בעבירת אלימות, בנסיבות דומות לאלו שבכאן, עת דקר את קורבנו באותו מקרה בישבנו באמצעות חפץ חד. זאת ועוד – אחרת. בית המשפט הנכבד קמא ביקר את התנהלותו של המבקש במהלך החקירה, ואף קבע כממצא פוזיטיבי, כי המבקש מאד לא דייק בנוגע לפרטים מסוימים במהלך חקירותיו במשטרה ובבית המשפט, לרבות בנוגע לשאלת מודעותו לכך שהוא היה מבוקש לחקירה לאחר האירוע.
שיקולים בעד עיכוב ביצוע גזר-הדין
8.
מאידך גיסא ניצבים שיקולים התומכים לכאורה בעיכוב הביצוע:
(א)
כפי שנטען על-ידי בא-כח המבקש, נראה כי הרשעתו מבוססת על ראיות נסיבתיות בלבד. בהקשר זה מצאתי כי בית המשפט קמא הנכבד לא בחן במפורש (וממילא לא שלל) את התרחישים החלופיים האפשריים בעת שהרשיע על בסיס הראיות נסיבתיות שהובאו בפניו. במצב דברים זה דומה שלא ניתן לבטל על פניהם את "סיכויי הערעור", ומסתבר שראוי ליתן למבקש את ההזדמנות לטעון ולבסס את טענתו החלופית הנ"ל. יחד עם זאת אציין כי ייתכן שעדיין קיימים בהכרעת הדין כל הרכיבים הדרושים לשם הרשעתו של המבקש – וממילא שאלה זו – דינה להתברר בבוא העת בפני ההרכב שידון בערעור לגופו, ולא אקבע בנושא זה מסמרות כלשהן.
(ב)
המבקש לא היה עצור במהלך משפטו, והטענה כי התייצב לכל הדיונים, חרף היותו משוחרר – לא נסתרה על-ידי המשיבה. אציין כי נתון זה לא נמנה במסגרת "רשימת השיקולים" ב הלכת שוורץ , אך לעתים יכולה להיות לו נפקות מסוימת בהקשר של עיכוב ביצוע עונש (ראו: ע"פ 3435/13 פלוני
נ' מדינת ישראל (20.05.2013) (להלן: עניין פלוני ); ע"פ 5961/11 קאסם נ' מדינת ישראל (25.01.2012); אך ראו: ע"פ 3751/11 אבו טראש נ' מדינת ישראל (27.10.2011) – שם ציינתי כי שיקול זה מתמתן נוכח העובדה שלאחר ההרשעה, חזקת החפות איננה עומדת עוד לנידון, והאיזון שפעל בעת בחינת שאלת המעצר – משתנה). בהקשר זה יש לזכור כי המבקש טרם החל לרצות את עונש המאסר שהושת עליו נוכח החלטת בית המשפט הנכבד קמא לעכב את ביצוע גזר-הדין עד לתאריך 01.10.2013 (והחלטתי מתאריך 17.9.2013 להתמיד בעיכוב הביצוע). גם לכך יש השפעה מסוימת על המכלול.
(ג)
נראה שישנן ערובות משמעותיות, כפי שתוארו לעיל – להבטחת התייצבותו של המבקש לריצוי עונש מאסרו, ככל שערעורו יידחה.
תוצאת האיזון
9.
הנה כי כן, לאחר שמניתי את השיקולים הנוגדים, ולא בלי לבטים, הגעתי למסקנה כי בכל האמור בעונש המאסר בפועל שנגזר על המבקש – יש לעכב את ביצועו עד להכרעה בערעור. הטעם לכך נעוץ בבכורה שיש להעניק לשיקול בדבר "סיכויי הערעור", כאשר יתר השיקולים אינם מובילים למסקנה חד-משמעית (עיינו: עניין פלוני , בפיסקה 20; וכן בדברים המובאים שם מ דברי השופטת (כתארה אז) ד' בייניש ב הלכת שוורץ ). כפי שהדגשתי לעיל – בנסיבות שלפנינו ראוי ליתן למבקש את ההזדמנות לבסס את טענתו החלופית במסגרת הערעור (מבלי לקבוע מסמרות כלשהן לגביה כאמור), ודומני כי ראוי ליתן לו לעשות כן טרם שיחל בריצוי עונש מאסרו.
10.
שונה הוא הדין ביחס לרכיב הפיצויים. סבורני כי מסכת השיקולים שיש להביא בחשבון כאן מתקרבת יותר לזו הנשקלת בעת דיון בבקשה לעיכוב ביצוע של סעד בתביעה אזרחית (זאת אף שהערעור על הפיצויים נכרך פה בערעור על יתרת רכיבי גזר הדין). ראו בהקשר זה: סעיפים 78-77 לחוק העונשין ; ע"פ 3190/13 פינס זאדה נ' מדינת ישראל , בפיסקה 10 (04.06.2013) וההפניות שם.
כידוע, בעת עיכוב ביצוע של סעד אזרחי – נבחנת השאלה על-פי השיקולים של "סיכויי הערעור" ו-"מאזן הנוחות". מכל מקום הנטייה היא שלא לאפשר ככלל עיכוב של סעד שהוא כספי גרידא, בהיעדר חשש כי יקשה על המבקש להשיב לידיו את סכום הכסף ששילם, ככל שערעורו יתקבל. בענייננו, לא מתעורר, על פני הדברים, חשש כזה, וממילא – המתלונן אפילו לא צורף כמשיב לערעור ולפיכך קולו לא נשמע (בהקשר זה ראו את דברי ב-ע"פ 3314/06 אייזנקוט נ' מדינת ישראל , בפיסקה 32 (11.01.2010)).
סוף דבר
11.
נוכח כל השיקולים שנסקרו לעיל, דין הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שנגזר על המבקש – להתקבל . המבקש לא יחל בריצוי עונש המאסר שהושת עליו – עד להכרעה בערעור שבכותרת. יחד עם זאת, לא ניתן בזאת עיכוב ביצוע למרכיב הפיצויים שבגזר הדין.
ניתנה היום,
ב' בכסלו התשע"ד (05.11.2013).
ש ו פ ט